דור לוחמי המחתרות בטרם קום המדינה, דור חברי ה"הגנה", הפלמ"ח, האצ"ל ולח"י, סוגר שנתון תשיעי. דור מדלדל והולך, יורד מן הבמה. אלה מביניהם שעודם עימנו עד 120, שזכו לאריכות ימים, כבר חיים 65 שנה במדינה העצמאית, שלמען הקמתה לחמו - הן בגירוש הבריטים הארץ, והן בהדיפת הפורעים והצבאות הערביים. שניים מן הבולטים מבין הלוחמים דאז שזכו לאריכות ימים, מציינים בימים אלה 90 שנה להולדתם: חיים גורי ויחיאל קדישאי. הראשון – חבר הפלמ"ח, בכיר משוררי ישראל כיום, שחתום בין השאר על שיר "הרעות" הקנוני-האלמותי, חברו בן כתתו של יצחק רבין ז"ל. השני - איש בית"ר, האצ"ל ו"אלטלנה", שהיה יד ימינו של מנחם בגין ז"ל. המאפיין את שניהם – מתינותם, הגינותם, נועם הליכותיהם, צניעותם, היכולת שלהם למצוא מסילות אל ליבות אנשי כל המחנות. איש הפלמ"ח והמשורר חיים גורי היה מן הראשונים בשמאל, שקבע בפה מלא, ביושר, כי לא הרביזיוניסטים רצחו את חיים ארלוזורוב ז"ל ב-16 ביוני 1933– לפני 80 שנה בדיוק. הוא כתב על כך ב"ספר המשוגע" שלו, בו הביא דברים מפי איש ה"הגנה" יצחק חנקין ז"ל, שישב בכלא עכו עם שני האסירים הערביים ושמע מהם ב-1938 וידוי ברור, כי הם שרצחו את המנהיג היהודי על שפת ימה של תל-אביב. גורי חוזר ואומר דעתו הברורה בשיחות פרטיות. כעבור 15 שנה, ב-22 ביוני 1948, נרצח באותו מקום ממש אחד מנאשמי רצח ארלוזורוב: אברהם סטבסקי ז"ל, שכל חייו עסק בהצלת יהודים ובהעלאתם לארץ-ישראל. הפעם ידוע בוודאות מי היורים: הוא נהרג מאש חיילי צה"ל בהיותו על סיפון "אלטלנה". יחיאל קדישאי שב ועלה ארצה על סיפון אניית האצ"ל. שב ועלה – כי כבר בגיל חודשיים עלה לראשונה עם הוריו ארצה. הוא נולד בפולין בשנה בה נולדה גם תנועת בית"ר, שאף היא תחגוג השנה 90 להיווסדה. יחיאל הוא ללא ספק בכיר חבריה. מילדות ספג את תורתו הלאומית, החינוכית והמוסרית, של ראש בית"ר, ופעל בהשראתו. הוא כמעט יחיד בתוכנו שיכול לצטט בעל-פה שורות רבות משיריו-המנוניו של ז'בוטינסקי. גורי לעומתו יכול לצטט בעל-פה אין ספור שורות משירי נתן אלתרמן, כמובן, אבל גם משירי אורי צבי גרינברג!.... חשבון כבד יש לקדישאי עם אלה שטיבעו את ספינת העולים והנשק "אלטלנה", באמתלה כוזבת כי באה לחולל פוטש. מי כמוהו ידע את האמת – גם על הכוונה הטהורה של בגין וחבריו, גם על כוונת הזדון של בן-גוריון וחבריו. בעוד כמה ימים שוב יעלה עם חבריו אל קברות רעיו, חללי "אלטלנה". אין הוא נוטר ואין הוא מבקש נקמה. רק לזכור ולהזכיר את הנופלים מאש "התותח הקדוש" הוא מבקש. לחיים גורי, איש ירושלים שנולד בתל-אביב, חתן פרס ישראל, עורכים חגיגה בפסטיבל השירה במטולה הצפונית. ליחיאל קדישאי התל-אביבי חוגגים, איך לא, במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, שהוא היה בין הדוחפים להקמתו. מוסד ביאליק הוציא לאור זה עתה את הכרך השלישי של שירי ופזמוני חיים גורי, ואילו מרכז בגין מוציא לאור ביוגרפיה של יחיאל קדישאי. את עיקר פירסומו קנה לו יחיאל החל בשנת 1964, עת נתמנה למזכיר סיעת תנועת החרות בכנסת. וכך סיפר בעצמו: "החלו הימים המלבבים והגדולים של קיום במחיצתו של מנחם בגין – זאת היתה הזכות שאינני יודע בזכות מה זכיתי בה". בגין ידע גם ידע. גם כל מי שנזקק ליחיאל, כל מי בא עימו במגע, ידע. לא היה עוזר נאמן, מסור, יעיל, אנושי, נוח, זמין, לראש התנועה ולראש הממשלה כיחיאל קדישאי, שנהפך מאז סמל ל"סיביל סרוונט" מושלם, הגם שנבחר כמובן כמשרת-אמון. לא היה ואין דובר נאמן ומוסמך של מהלכי בגין, מחשבותיו ודבריו – עד עצם היום הזה - מקדישאי. שניהם, חיים גורי ויחיאל קדישאי, ספוגים תחושת אמונה מוחלטת בצדקת העם היהודי במאבקו למען ארצו וביטחונו. שניהם מבינים עם זאת את המציאות הדמוגרפית השוררת בשטח. ואולם בעוד קדישאי לא חזר בו כהוא-זה מהדבקות בזכות הבלתי מעורערת של עם ישראל לארץ-ישראל משתי גדות הירדן, כשהוא דבק בתכנית האוטונומיה של מנחם בגין - גורי, מחותמי כרוז התנועה למען ארץ-ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, נאמן לדרכו המדינית של יצחק רבין. הוא סבור כיום, שאין מנוס מנסיגה ומהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל במסגרת הסכם שלום. את חיים גורי ואת יחיאל קדישאי, שני הצעירים ברוחם, מברכים בימים אלה, ביום הגיעם ל-90, אנשי כל המחנות הפוליטיים. כולם נושאים שירה בלב, שימשיכו עוד שנים רבות להשרות מאישיותם, משנינותם, מאופטימיותם, כל אחד בדרכו, כל אחד באמונתו, על כל רבדי החברה בישראל.
