לא מזמן עמדה ניידת משטרה בצומת מגדל שליד הכנרת, וארבה לחייבי מס כבדים. הזיהוי: על פי מספר הרכב. גרר משטרתי לקח מכוניות שהוחרמו. מחסום הפתע גרם לפקקים ושיבש את חייהם של תושבי האזור, ולכן נשאלת השאלה, מדוע לא דפקו אנשי הגבייה על דלתות החייבים, כפי שנעשה בדרך כלל? מדוע נאלצו לחסום צומת מרוחק בגיבוי משטרתי? החייבים, במקרה הזה, הם בני המגזר הערבי. הכפרים שלהם הם אקס־טריטוריה. אנחנו על גבול איבוד הגליל. המיעוט היהודי שם מרגיש שהמדינה ויתרה עליו. העניין הוא לא רק הדמוגרפיה, אלא ויתור מוחלט על סממני ריבונות. אכיפת חוק סלקטיבית שנובעת מפחד, מזינוק בהיקפי הפשיעה הפלילית־לאומנית, מאיסלאמיזציה דתית מואצת. החזון הציוני נגמר יחד עם כביש שש. יוליה וערן משכונת הר יונה בנצרת עילית התייאשו: בבניין שלהם נותרו רק שתי משפחות יהודיות. אחרי הטרדות ואיומים הם החליטו לעזוב. שכונות שלמות נמחקות מיהודים. גם שמעון וענת יושבים על המזוודות, מבררים על דירה ברחובות. הפארק שמתחת לבית שלהם בכרמיאל מלא בבני דודים. אכיפת חוק סלקטיבית שנובעת מפחד, מזינוק בהיקפי הפשיעה הפלילית־לאומנית, מאיסלאמיזציה דתית מואצת. החזון הציוני נגמר יחד עם כביש שש אז מה, שאלתי אותם, איפה יגורו הערבים? הבנות שלנו מפחדות לצאת מהבית, הסבירו. יש פשע, הטרדות מיניות, ג'יפים שנוסעים במהירות של 140 קמ"ש בתוך שכונות מגורים. החיים הפכו בלתי אפשריים. אתה מרגיש זר בעיר שלך. "הגליל כנראה לא מיועד ליהודים", מהנהן ערן רוזנבליט מנצרת עילית. הוא ניסה להרים כנס להצלת הגליל והתייאש. "גם חברי הכנסת לא מוכנים לבוא לפה". הוא רואה איך המדינה בונה בסכנין, משווקת דירות באום אל־פחם, ומצד שני - כמעט אפס הקצאות קרקע לבנייה במגזר היהודי. בשנים האחרונות הוקצו במושבה מגדל 30 יחידות לזוגות צעירים. מהעבר השני של הכביש, בכפר הערבי ואדי חמאם, אושרו באותן שנים 150 מגרשים לבנייה צמודת קרקע. אלו רק המספרים המאושרים, על הנייר. בפועל, הבנייה הבלתי חוקית מנקדת את מפת הגליל כנמשים צפופים: אלפי וילות נבנות מחוץ לשטחי השיפוט של המועצות הערביות. האכיפה בוטה: חדר ללא היתר ביישוב יהודי יגרור קנסות ענק, צווי הריסה וטיולים בבתי המשפט. במגזר הערבי - יוק. זוג צעיר שמבקש לממש את חלום הבית והגינה, מהפרסומות של הרשות לפיתוח הגליל, נתקל בחסמים ביורוקרטיים ובגופי תכנון מנותקים. מעבר לכביש - ארמונות פאר. אם וכאשר מוצא צו הריסה למבנה בכפר, המשטרה מבטלת את מבצע ההריסה מחשש למהומות. "מהומות" שם קוד. בזכותו ישלמו חברת החשמל, מע"צ והרשויות המקומיות סכומי פיצוי שערורייתיים על הפקעת קרקעות לצורכי תשתיות ציבוריות והרחבת כבישים: לא פעם מפצות זרועות המדינה את "בעלי הקרקע", אף שאין שום הוכחה שהקרקע שייכת להם, רק כדי לשמור על שקט. האזרח הערבי הוא בדרך כלל אדם טוב וישר. הבעיה אינה האוכלוסייה הערבית, אלא מדינת ישראל. לא העכבר, אלא החור. הגליל הולך ונשמט מאחיזתנו. הולך ומתרחק. רכזי מודיעין במשטרה ובשב"כ מכירים את הבעבוע של טרור מתחת לפני השטח. אמל"ח שנצבר לצרכים פליליים ולאומניים. במסגדים אפשר לשמוע ולראות את ההסלמה הדתית. היקפי הפריצות לבתים בעלייה תלולה. כנופיות מתוחכמות מבצעות גניבות בקר בהיקפים עצומים. חקלאים מתעוררים בבוקר למטע ערום מפירות. ריבונות? המשטרה טוענת שאין לה די כוח אדם, אז מתנדבי "השומר החדש" יושבים במארבים לילות שלמים כדי לשמור על הליצ'י והאשכוליות של יוסי. סיפור אמיתי. פורסם ב"ישראל היום"
