שר החינוך הרב שי פירון, זכינו לעת רצון גדולה בה נמצא מועמד מוסכם היכול לחבר באישיותו, בהליכותיו, בהנהגתו ובפסיקותיו את כל חלקי האומה ואת כל חלקי הציבור הדתי, מישיבת הר עציון ועד ישיבת מרכז הרב בה למד הרב אריאל ובה למדת אתה. לאחר הבחירות הכרזת כי תפעל לבחירת רב ראשי ציוני. ציינת כי כל רב שיהיה מקובל על הציונות הדתית יהא מקובל גם עליך. זה כמובן לא מנע ממך, שר החינוך, לפעול לקידום "חוק שטרן", המבקש לשנות הן את הגוף הבוחר והן את תנאי הכשירות למשרת הרב הראשי באופן שיתאימו למידותיו של המועמד המקובל עליך. זכינו למועמד בעל שיעור קומה הרוחנית ונועם הליכות המקובל בציבור וגם הציבור החרדי מוכן לקבלו. מועמד היכול לאחד את כולם, מועמד שעמד משך שנים בנשיאות ארגון הרבנים "צוהר". מועמד שסלל את הדרך לגישה מכבדת ומקרבת לכלל החברה הישראלית אליה אתה מכוון. במשך שנים הכרזת יחד עם חבריך להנהגת "צוהר" מעל כל במה כי הרב אריאל הוא "מורנו ורבנו". האם היה זה אך למראה עיניים? מדוע, שר החינוך, תעמוד בדרכו? מדוע תעמיד עצמך כנגד אחדות זו? חז"ל לימדונו כי נדב ואביהוא היו מגדולי ישראל. הם דאגו לכאורה לכבודו של הקב"ה ולכבודן של ישראל. הם סברו כי הם חייבים להציל את עולמו של הקב"ה מידי הרבנים ה"זקנים" שגרמו לרחק את העם מהתורה, ולהעביר אליהם את ההנהגה מה"זקנים" שאינם יודעים להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד אינם יודעים "להתחבר" אל כלל הציבור היהודי. הדבר סיכן לדעתם את עולמו של הקב"ה ולפיכך כפי שלמדנו במדרש (תנחומא, ויקרא, סימן ו), היו מהלכים אחר משה ואהרון ואומרים: "מתי ימותו שני זקנים, ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם". חטאם היה בכך שסברו שהם – ורק הם – יכולים להנהיג את העם. והם - המנהיגים הותיקים "מפריעים" להם בכך. חטאים רבים נזקפו לנדב ואביהוא. המכנה המשותף לכל הדעות מאפיין תכונה של החשבה עצמית וגאווה. מחשבה זו כי רק אני וחבריי ראויים, מובילה בסופו של דבר להתבטא בחריפות לא רק כלפי האחר אלא אף כלפי האב והרב, כלפי זה שרק אתמול, שעה שטרם צברנו כוח כיננו בתור "מורנו ורבנו". אנו נמצאים בתקופה גדולה שבה ישנם מתחים גדולים בתוך החברה הישראלית, עלינו לשנס מותניים יחד ולתמוך במועמד המאחד את העם כולו.
