רגע של גאווה: בשבוע האחרון צמצמתי מאוד את נוכחותי בפייסבוק. באמת, כעת אני מבלה שם רק 85 אחוזים מחיי. מובן שאני עדיין ממשיך להתעדכן במידע הזורם ברשת החברתית, שלפרקים הוא מחכים ומאלף יותר מכל מקור חדשותי אחר. לא, אני לא מתכוון לבדיחות מנחם בגין, אליו עוד אגיע בהמשך. הכוונה היא בעיקר לגל טרור האבנים ביו"ש, שבכלי התקשורת המרכזיים מטופל בכפפות של משי, אם בכלל, אבל בפיד הפייסבוק שלי הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר. מי שחושב שטרור האבנים מאפשר התעלמות והכלה, מוזמן להתבונן בפיד שלי, שבו מתפרסמות עדויות ממקור ראשון בערך מדי סטטוס שלישי. כמעט בכל רגע נתון אחד החברים, או חבר של חברים, מפרסם פוסט מוכה אימה על אבנים ובלוקים שחטף, הוא ואשתו (ובתדירות גבוהה יותר – היא ובעלה) וילדיהם הקטנים. לרוב זה נגמר בתמונה של זגוגיות מנופצות הגוררת ערימה של לייקים ושיתופים. לעיתים מסתיים האירוע בפגיעות גוף קלות, לעיתים רק בחרדה, אבל תמיד תמיד מדווח החבר על נס גדול, על תחושה של הצלה ברגע האחרון. סליחה על הקלישאה, כך זה לא יכול להימשך. אין זה מקרה שהאירועים האלה מופיעים בדף הפייסבוק שלי ולא, נגיד, של עורך 'הארץ'. כל אחד והמיליה החברתי והפוליטי שלו. אבל מה עם ממשלת ישראל, ובעיקר השרים הבכירים לענייני פייסבוק, האם הם מודעים למה שקורה בשטח? האם השימוש שלהם בפייס כולל גם חשיפה לשיתופים של נפגעי טרור? לא יודע עד כמה אני בעד שימוש פוליטי ברשתות חברתיות – תראו את בגין שהיה צנוע מכדי לדברר את עצמו בפייסבוק – אבל אם הם כבר שם, לא הגיע הזמן שהפרסום המקוון גם יניע אותם לפעולה? מוחמד לא מת זוהי כותרת המשנה למאמרו של עוזי בנזימן באתר 'העין השביעית': "פרשת מוחמד א-דורה מקבלת תפנית מוזרה: מדינת ישראל טוענת שהוא לא נהרג בצומת נצרים בספטמבר 2000". ובכן, שר הביטחון יעלון מודה סוף סוף בדברים שנאמרו בעבר לא פעם ולא פעמיים, כולל בבית משפט צרפתי: מותו של הילד מעזה, סמל האינתיפאדה השנייה, הוא פברוק פלשתיני ושקר תקשורתי-אירופי מתחילתו ועד סופו. זוהי בהחלט תפנית, אבל כלל לא מוזרה. למעשה, זוהי תפנית רגילה בהתנהלותה של מדינת ישראל, שפעמים רבות ממהרת לקבל את הגרסה הפלשתינית, ואז מגמגמת, מתנצלת, מזגזגת, שותקת, עד שבסוף גם חוזרת בה בחצי פה ובאיחור נורא. אלא שעוזי בנזימן וחבריו העיתונאים לא יכולים לנקות גם את התקשורת מאשמה, כאשר התעמולה הפלשתינית השקרית הופכת בה לא אחת לידיעה חדשותית. אירועים בלתי ברורים של ריסוס גרפיטי, הצתה ואפילו רצח גורמים לה לשפוט, להרשיע ולהטיל את האשמה על המתנחלים לדורותיהם, כאשר שמות וכינויים לא מוכחים – מהסוג של תג מחיר או נוער הגבעות – מתפרסמים שם בלי בדיקה, בלי חשודים ובלי הטלת ספק. לא רק מקרה א-דורה, הפקה טלוויזיונית מושלמת של ההנהגה הפלשתינית, מטעה את השלטון והתקשורת בישראל. גם פעולות חובבניות שנראות מקילומטרים כמו פברוק לא מעוררות אותם לשאול את עצמם – האומנם. הגיע הזמן שהם יעשו תפנית, מוזרה או לא. מורשת בגין למי שהחמיץ את הפרקים הקודמים: ערוץ 10 חשף כי לרגל נסיעתם של בני הזוג נתניהו ללונדון הותקנה במטוסו של ראש הממשלה, לבקשתו, מיטה זוגית בעלות של כחצי מיליון שקל. בתגובה העלה הצלם הוותיק דוד רובינגר בדף הפייסבוק שלו תמונה שבה נראה ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל כשהוא מנמנם בסגפנות על שני מושבים במהלך טיסה לארה"ב; ללמדנו עד כמה צנוע היה בגין לעומת נתניהו הנהנתן. כאן יש להעיר כי אמנם ייתכן שהצניעות של בגין העייף עלתה לנו בחצי האי סיני, אבל לפחות את הכסף למיטה הוא חסך. כצפוי, ברחוב מוזס לא התאפקו והעלו את תמונתו ההיסטורית של רובינגר הן ב'ידיעות אחרונות' והן ב-ynet. אבל מי שבעיקר חגג על ההשוואה בין ראשי הממשלה בעבר ובהווה הם, כרגיל, גולשי הרשתות החברתיות. מרגע פרסום התמונה הוטחו מכל עבר ולכל עבר סטטוסים וממים על אודות צניעותו המופלגת של מנחם בגין, הצ'אק נוריס של עולם הצנע, האיש שקונה ריהוט רק מאתר יד 2, מכין שש כוסות תה מתיון אחד ומסתגר בביתו כדי לחסוך בתקציב הנסיעות. ובכן, הרשו לי להטיל ספק במיתוס צניעותו של מנחם בגין המנוח. ראשית, צריך לזכור שמחירי הטיסות של אז היו בערך כמו התקנת מיטה במטוס של היום. טיסה לחו"ל, לאירופה או לספרד וקל וחומר לאמריקה הייתה אז עניין לעשירים מפונקים בלבד. היום, לעומת זאת, טיסה לחו"ל היא עניין לעשירים מפונקים שחושבים שהם מעמד ביניים דפוק. זה משהו שונה לחלוטין. בגין יכול היה להגיע לארה"ב באמצעות אוניות וגמלים, אבל הוא בחר בטיסה של אל-על, ואפילו לא ארז לבד. לא ממש צנוע, הא? שנית, לישון על שני מושבים במטוס זה לא כזה סגפני. האדם הרגיל נאלץ להסתפק במושב אחד בקושי. שלא לדבר על ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ז"ל, שלפי השמועות היה ישן בשכיבה על כיסא אחד ועוד היה נשאר רווח. זאת צניעות אמיתית. ושלישית, אם אתם באמת מחפשים מישהו צנוע, עדיף כבר ללכת על הג'וניור. בעוד מנחם בגין ז"ל בילה שעות ארוכות במטוסים, שכב על כרית וחלם על שלום אמת עם האומה המצרית הנפלאה, בנו זאב בנימין ממשיך לעמוד בצפיפות באוטובוסים, מנסה לשווא להניח את הרב-קו במקום הנכון, וחוטף מדי יום זבנג מהדלת שהנהג הממהר סוגר מאחוריו תוך צעקת "תעלו למעלה". זאת צניעות! איפה נמצאת המצלמה שלך באירוע הזה? הא, דוד רובינגר? אירופה כמרקחה את תחרות האירוויזיון, שכבר מזמן איבדה כל חן, תמימות וגאווה לאומית, חסכתי מעצמי השנה. אין לי שום כוונה לצפות בתחרות בעתיד, לפחות עד שיבוטלו או ייסגרו מחצית ממדינות אירופה. ובכל זאת, השלמתי מאוחר יותר את הביצוע הישראלי מחצי הגמר ואת השיר הזוכה מדנמרק. ואלו המסקנות: השיר 'רק בשבילו' של מורן מזור הוא בדיוק מה שמדינה צריכה לשלוח לאירוויזיון כדי לעוף בשלב המוקדם: בלדה בינונית בשפה העברית (לזכותנו ייאמר שוויתרנו השנה על שעטנז העברית והאנגלית, וגם זה משהו), זמרת חביבה שנראית כאילו חזרה בזה הרגע מעבודתה כספרנית מתחילה, ביצוע שמתחיל טוב אבל כולנו יודעים שהזיוף התורן בטונים הגבוהים בוא יבוא, ושלוש דקות שמסתיימות הרבה אחרי שיאן. ואף מילה על השמלה. לעומתו, השיר הדֶני הוא בדיוק מה שמדינה צריכה לשלוח כדי לנצח. למעשה, זהו בכלל לא שיר אלא מעשה מרקחת לפי נוסחה בלתי סודית בעליל: פתיחה רגועה באווירה אתנית עם חליל אירי, המשך קצבי ומקפיץ עם תופים שבטיים, הופעה מצודדת, פירוטכניקה מרהיבה, מילים באנגלית צחה ולחן הכי משעמם בעולם. הו כן, בדנמרק למדו לעבור את המבחן בלי ללמוד את החומר – מי צריך מוזיקה כשיש את כל הקרקס שמסביב. בדיוק הדבר שמרחיק חובב לשעבר מצפייה בתחרות כולה. אה כן, והשופטים היו אנטישמים. שבת שלום.
