1. מהפכת השירות הקרבי לנשים בצה"ל רשומה על שמה של אליס מילר. לפני כמעט עשרים שנה היא עתרה לבג"ץ בדרישה לגשת למיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני חיילות. מילר ניצחה בבג"ץ, ניגשה למיונים ולא התקבלה לקורס. אבל התקדים המשפטי שיצרה והדיון שעוררה בצה"ל ומחוצה לו בישרו את העידן השוויוני בצבא, שבו נפתחים עוד ועוד תפקידים לשירות חיילות. יש מי שבעיניהם כל ניצחון פמיניסטי וכל כיבוש של יעד נוסף בצה"ל שנפתח לשירות חיילות הוא אירוע חשוב ומשמח לא פחות ואולי אף יותר מניצחון על האויב במלחמה. ההיגיון הפשוט וגם גורמים מקצועיים קובעים ששילוב לוחמות, שכושרן הפיזי נמוך יותר, פוגע ברמתן המבצעית של היחידות הלוחמות. לוחמים דתיים חדורי מוטיבציה קרבית מוצאים את עצמם מתמודדים מול מציאות של שירות מעורב שמאיים על ערכי הצניעות שלהם. לעיתים הצו הפמיניסטי גובה מהם מחיר כבד, כפי שקרה לכמה צוערים שהודחו מקורס קצינים לאחר שיצאו מאולם שהתקיימה בו הופעה של זמרת. כאשר מדברים כיום על הגברת הגיוס של צעירים חרדים לצה"ל, די ברור שיהיה צורך ליצור בעבורם יחידות מיוחדות ללא נשים, כפי שנהוג כיום בנח"ל החרדי ובפרויקט 'שחר כחול'. ארגוני הפמיניסטיות ערים לסכנה וכבר מתריעים מפני הרחבת ההיקף של יחידות הסגורות בפני חיילות. 2. על רקע כל ההתרחשות הזאת מעניין היה לראות איפה נמצאת היום אותה אליס מילר. שמה מוזכר לעיתים כמי שממנה החל הכול, אבל היא עצמה ממעטת להשתתף בדיון הציבורי, וכעת גם ברור למה. מסתבר שבשנים האחרונות מילר לא גרה כאן, כפי שתואר בהרחבה בכתבה שפורסמה לפני כשבועיים ב'ידיעות אחרונות'. לפני 12 שנים, בעודה משרתת בקבע, היא יצאה לטיול בעולם והגיעה להודו. שם פגשה היא בחור הודי, מדריך קיאקים, והתאהבה בו ממבט ראשון. לפני שמונה שנים הם התחתנו. בעלה מספר שלחלק מהמשפחה שלה הפריע מאוד שהוא לא יהודי. אבל כיום שתי המשפחות מסתדרות מצוין, ושתי הילדות שנולדו להם נהנות מתחושת שייכות הן למשפחתן ההודית והן למשפחתן הישראלית. מילר חיה בשלווה עם בעלה ההודי בכפר המרוחק שש שעות נסיעה מהעיר הקרובה ביותר. לבתה הקטנה בת השנתיים קוראים שאנטי. גם שם היא נאבקת על ערכי השוויון, הפעם למען העוזרת שלה שהשכנים דורשים ממילר לא להרשות לה לאכול על שולחן המשפחה. לאחרונה היא חשה געגועים עזים לישראל ומתכוונת לחזור ולחיות כאן ובהודו במקביל. למילר יש כנראה שאיפות פוליטיות. בינתיים היא מזמינה את כל הח"כיות מישראל לבוא להתארח בחינם בבית ההארחה שהיא ובעלה מנהלים בכפר הפסטורלי. את הח"כים הגברים היא לא מזמינה: "בכל הנוגע לחיים הציבוריים אני אוהבת נשים, לא כל כך בעניין של בנים". 3. בתזמון מדויק התפרסמה באותו יום במוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' כתבה נדירה שהעזה לעסוק בנזק הפיזי שנגרם לחיילות שנסחפו בזרם השוויוניסטי והתגייסו, מלאות מוטיבציה, לגדוד החי"ר 'קרקל', שבו משרתים לוחמים ולוחמות אלו בצד אלו. בכתבה מרואיינות חיילות לשעבר בגדוד, שהמאמץ המוגזם והניסיון לעמוד בסטנדרטים דומים לאלו של הבנים גרמו לפגיעה ארוכת טווח בגופן. אסתי סוויסה מבת ים סובלת מכאבי רגליים ואינה מסוגלת לעמוד יותר מדקות אחדות, לרוץ או לסחוב משקל כבד. היא ניסתה לעבוד כמלצרית אך נאלצה לוותר בגלל הכאבים. גל כהן מראשון לציון הייתה בנעוריה ספורטאית מצטיינת ושחקנית בקבוצת כדורסל. גם היא אינה מסוגלת כיום למלצר ונמנעת מריצות ומהרמת משאות, לאחר שנאלצה לפרוש מהשירות בטרם עת בגלל כאבים עזים בגב. שיר ארבל מספרת שהרופאים בצה"ל לא האמינו לה כשהתלוננה על כאבי תופת. רק לאחר ויכוח קשה וצרחות מטורפות מול האורתופד היא קיבלה הפנייה לבדיקת סי-טי, שם גילו לה שתי פריצות דיסק בגב ושחררו אותה משירות קרבי. לדבריה היא מוגבלת בהרמת משקל כבד, לא יכולה לרוץ, וכשתהיה בהיריון תצטרך לשכב כל הזמן. הבנות חדורות המוטיבציה הללו הן קורבנות של התעמולה השוויוניסטית שמתעקשת לעצום עיניים ולא לראות את ההבדלים הטבעיים והפיזיים בין איש לאישה. גם מחקר שנערך בצבא ארצות הברית מלמד ששברי מאמץ שכיחים אצל נשים פי שלושה ויותר לעומת גברים. סיפורים על מאמץ מוגזם, הזנחה רפואית ופגיעה גופנית לטווח הארוך אפשר כמובן למצוא גם ביחידות קרביות על טהרת המין הגברי. אבל מספר כזה של מקרים בטווח זמן קצר מלמד על משהו שגוי בתפיסה הבסיסית. "הייתה לגדוד סיסמה - 'דין אישה כדין גבר', אבל בפועל גברים הם גברים ונשים הן נשים והעובדות מדברות בשטח", אומרת נוגה יצקן מהרצליה, שסבלה משברי מאמץ וכאבים במשך שנה וחצי. 4. ומה אומרת היום אליס מילר, זו שפרצה את הדרך לכל הלוחמות? מהכפר הפסטורלי שלה בהודו הדברים נראים קצת אחרת. "כיום אני יודעת שהנשים הן נעלות, אין מה לעשות", היא אמרה לכתבת 'ידיעות' אימי גינזבורג. "יש לנו יכולות ייחודיות שקשורות לתפקידנו כנותנות חיים ולא כלוקחות חיים, ליצירת חיים ולא ליצירת אלימות. אני מבינה שבמצב הנוכחי אי אפשר להסתדר לגמרי בלי צבא... אבל אפילו במצב הנוכחי אני חושבת שלשים נשים בתוך גוף שמטרתו מלחמה ואלימות זה בזבוז משווע". ראש האולפנה של הבנות שלכם לא הייתה מנסחת את זה יותר טוב.
