בהיסטוריה אנחנו יכולים לראות כיצד קיימות תקופות, ושישנה מחזוריות מסוימת: "מפגש חי" (הלב הוא שורש החיים ולכן מפגש חי חייב לכלול אותו. בלעדיו, בלי חוויית האהבה, היראה, הדביקות, העונג שבחיבור אל האלוקים, המפגש הוא לא חי). הגדרת המפגש והתורות שיוצאות ממנו, התמסדות. ואז שוב: מפגש חי, התורות, ההתמסדות. היום אנחנו שוב בתקופה של דרישה למפגש חי, כמיהה לאישי, לפנימי. מבחינה חברתית, מפגש כזה צריך שני מרכיבים שדווקא הציבור הדתי לאומי מאד שייך להם: להיות קשוב לאופיו הייחודי של התקופה ומייקר את אופיו הייחודי של כל אדם. לעומת ציבורים אחרים כדוגמת הציבור החרדי ישנו בציבור הדתי לאומי פחות צורך להתיישר עם סמכויות רוחניות במרות מלאה וגם פחות מחויבות לעבר כמה שמכריע את אמונות ההווה. בגלל זה, הציבור הדתי לאומי מהווה מקום נרחב יותר לחיפוש אוטונומי ואישי ולמציאת החוויה הדתית האישית של כל אחד לעצמו. אנו לא בנויים על הנסיון לשחזר ימינו כקדם ולהחזיר עטרה ליושנה במובן השמרני של הביטוי, אלא להחזיר עטרה ליושנה במובן המקורי שלו – כמו שהיה אצל אנשי כנסת הגדולה – שנתנו פירושים חדשים ופנימיים יותר לתפיסות שכבר לא היו שייכות בתקופתם והכוונה לכך שחז”ל אמרו שאם משה רבינו היה יכול להגיד הא-ל הגדול הגיבור והנורא, וירמיהו לא היה יכול כי בגלות הוא לא ראה את הניסים שמשה ראה, באו אנשי כנסת הגדולה ונתנו פירוש חדש למילים: הגדלות והגבורה של הבורא כבר נמצאים בגיזרה אחרת, פנימית ונסתרת יותר. המחויבות לסמכויות הרוחניות שלנו היא חשובה אך היא לא אמת מידה חברתית כל כך נוקבת, ולכן ההזדמנות שלנו להתחדשות רוחנית ולקידמה הרבה יותר מובנית לתוך האופי של המגזר על זה אמרו חז"ל שהחזירו עטרה ליושנה.... למעשה, בכל עידן ותקופה חדשה קיימות לנו שתי אפשרויות: להתבצר ולנסות להחזיק חזק במסורות של מה שהיה או להיענות לחדש בפתיחות להתחדשות. בצד של התבצרות, הצורך הוא לקבוע אמות מידה ברורות ומחייבות שלפיהן כולם צריכים להתיישר. חוויה אישית ופנימית עלולה להיות חשודה ואפילו לא רצויה, כיוון שהיא לא ניתנת לשליטה ובחינה. ככל שהעניין והחוויה היא אישית יותר, הרי שישנה בעיה גדולה יותר להטיל סמכות ולדרוש מאלו שחיים את ההווה להתיישר על פי מה שהיה נהוג. לעומת זאת, בציבור הדתי לאומי היחס שלנו הוא אחר, אנחנו לא מנסים לשחזר את הקהילות של אירופה אלא מחפשים את הדרך החדשה לאלוקות באמצעות ומתוך חיבור לארץ ישראל, אל עידן אחר. המחויבות לסמכויות הרוחניות שלנו היא חשובה אך היא לא אמת מידה חברתית כל כך נוקבת, ולכן ההזדמנות שלנו להתחדשות רוחנית ולקידמה הרבה יותר מובנית לתוך האופי של המגזר. באשר לגיוס חרדים, ברגע שאתה מנסה להשתית החלטות ממשלה על תהליכים שדורשים זמן אתה משבש אותם. גורמים חילוניים בממשלה מנסים להביא לשינוי ורפורמות באבחה ואז זה הופך לקלוקל ובלתי אפשרי כי ההתפתחויות של האדם וההחלטה ללכת בדרכו העצמית מגיעה מתוך מציאות אמיתית ולא מתוך רצון של גורמים חיצוניים למשול בו ולהביא לשנוי. אף גורם צודק ככל שיהיה על פי תפישתו לא צריך להגיד כיצד הדברים חייבים להראות אלא להפגיש אנשים עם אפשרויות מציאותיות שונות שכל אחד ימצא את דרכו וכך גם החברה החרדית תבצע צעד אחרי צעד את התרומות שלה. בכל חברה דתית יישארו קיצוניים שימשיכו להתבצר בתפישה הגלותית וגם מהם החברה מרוויחה ומולה אנו בוחנים היכן אנו עומדים וגם יכולים לדעת האם הרחקנו לכת ואיבדנו את המסורות בדרך. בכל חברה ובוודאי שבחברה תורנית חשוב שיהיו כאלו שמסתכנים בחלוציות, כאלו ששאיפת נפשם כרב קוק לחידוש וההתחדשות וכאלה שמגמת חייהם הינה השימור והחזקת הדברים כבעבר וחשוב שבחברה החרדית יישארו המרכיבים השונים על מנת לשמר את האמדן והפרספקטיבה שלנו כחברה. הרב כהן ידבר בכנס "בכל לבבך" ביום חמישי כו' בתמוז תשע"ג באולם וואהל בגבעת שמואל
