את טענתו של מי שהיה שר הביטחון, משה ארנס, נגד נסיגות כלשהן מיהודה ומהשומרון הוא מבסס על הניסיון הרע שהיה לנו בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. הניסיון הזה, הוא אומר, מוכיח שנסיגה חד-צדדית הייתה טעות שאסור לחזור עליה. הדבר מקומם שבעתיים משום שעצם העלאת טענה כזאת מעניקה לגירוש ולחורבן קורטוב של הצדקה שאינו מגיע להם מכול וכול – כאילו הנה, חשבנו שטוב עשינו, עכשיו יש לנו הוכחה. והרי עשינו את הכי רע. מאוד.

אז שתי מדינות לשני עמים לא תהיינה. בעיקר משום שאין עם אחר למול העם היהודי זולת האומה הערבית החומדת את כל ארצות תבל. גם ההטפות של מדינות אסלאם מסוימות בדבר "שתי מדינות" אינן אלא תרתי דסתרי ובשקר יסודן. זאת משום שבבסיס כל החלטותיהן קיימת התנגדות נחרצת לעצם קיומה של מדינה אחת מתוך השתיים שהן מציעות לקיים בשלום ובביטחון.

כיוצא בהן, לא תיתכן מדינה דו-לאומית משום שאין ולא היה מעולם לאום פלשתיני, וגם אם יקום לו לפתע פתאום מין לאום חדש שכזה, נחוצה הסכמה בינו ובין הלאום היהודי לחיות בכפיפה אחת בשלום אחווה ורעוּת. הרי מהות הסכסוך היא התנגדות הערבים לעצם קיומו של עם יהודי ריבוני ואפילו על סנטימטר אחד רבוע מאדמות הארץ הזאת. יתר על כן, אין הסכמה גם בין היהודים לבין עצמם על דרך אחרת כלשהי לדו-קיום עם הערבים. 

לפיכך, אם העם היהודי לא יתעשת במהרה ויחיל ריבונות על כל חלקי ארץ ישראל שבהם יש לו כיום שליטה – לא תהיה לנו מדינה יהודית-דמוקרטית, לא שתי מדינות לשני עמים, לא מדינה דו-לאומית וגם לא מדינת כל אזרחיה, אלא מציאות שונה לחלוטין שאינה מוכרת לנו בכל תולדות העם היהודי – מדינת כל מיעוטיהָ. 

חיינו יהיו מאוימים בימים ובלילות. כל אדם ישמור על חייו ויגן במידת יכולתו על צאצאיו, על משפחתו ועל מקורביו. לאט לאט יתלכדו אלה אל המשפחה המורחבת ומקורביה לשבט הומוגני וחברה מצומצמת, עם יכולות הגנה והתקפה אפקטיביות. זה יהא המיעוט העצמאי וכמוהו יהיו במשך השנים מיעוטים רבים. לא יהיה קל. המיעוטים שיכרתו ביניהם בריתות יקבעו בסופו של דבר איזו מין מדינה תקום פה בעידן הבא: איזו אקדמיה מרוסנת תתקיים בה, איזו מערכת של משפט מקובלת על הכול ואיזו תקשורת מוגבלת בכוח תהיינה בה. יש תקווה לעתיד לבוא.