כצפון קוריאה היינו? לצ'אושסקו דמינו? בימים אלה של פסטיבל הרהב והראוותנות של שמעון פרס, ושל שירת "אבינו מלכנו" למי שאיננו אבינו ואיננו מלכנו, קשה שלא להיזכר בפולחן האישיות המאפיין מנהיגים-אלילים אחרים בארצות אחרות, שבהן התקשורת מגויסת לסגידה ל"אבינו מלכנו". מי ומי החוגגים? בימים אלה של פסטיבל הרהב והראוותנות של שמעון פרס, ושל שירת "אבינו מלכנו" למי שאיננו אבינו ואיננו מלכנו, מן הראוי לשים לב לכך שלא אזרחי ישראל חוגגים, ולא הם המפזזים והמכרכרים בטרקליני ההילולה. יום הולדתו של נשיא התבל, השמאל והתקשורת נחגג ברוב פאר והדר על-ידי שועי עולם – חלקם תמורת תשלום אדיר מתוך תרומותיהם של יהודים תמימים שנתנו מכספם לקרן הקיימת לשמעון – ועל-ידי מי שהמיקרופונים שלנו מצויים בידיהם. כך קורה שמגישים בכירים באמצעי השידור "הממלכתיים" מכנים את נשיאם השנוי במחלוקת בכינויים "נשיא אהוב" ו"מלך ישראל", בשעה שהם לכל היותר מביעים את תחושותיהם האישיות ואינם מודעים לכך שאין הם מייצגים את הציבור. ה"שלום" שבו מדובר, והמבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם, ראוי להיקרא שלום חזירי. תאוות הגירוש וההסתה לו אמורות להיכלל בהגדרה של פשע שנאה דוגמא אישית? בימים אלה של פסטיבל הרהב והראוותנות של שמעון פרס מצד אחד ושל נשפי הסיום מנקרי העיניים של מסיימי ומסיימות התיכון, מן הראוי לתת את הדעת על הדוגמא האישית המפוקפקת המוקרנת מלמעלה למטה. אין ספק, התפוח פרס נפל והתגלגל והידרדר הרחק מן העץ, הרחק ממורו ורבו דוד בן-גוריון ומצניעותם של ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר ובני דורם. צניעות – לא בבית ספרנו! ענוותנות – יש מלה כזו? דוגמא אישית? הצחקתם את פרס. כבר נאמר: הדג מסריח מהראש. ממשל תקין? בימים אלה של נשיא חדש באיראן נכון היה להמתין ולראות לאן מועדות פניו של הנשיא רוחאני: האם הוא רוחני או כוחני? האם הוא משנה כיוון, או ממשיך בדרכו מחרחרת המלחמה של קודמו? בממשל תקין בישראל, רק ראש הממשלה – שהוא גם שר החוץ, לידיעת מי ששכח/ה – רשאי להתייחס פומבית להתפתחויות מסוג זה. בישראל, שבה יש מי שחורג מסמכותו ואינו מסתפק בממחטתו – כמו הנשיא הראשון – לא זו בלבד שפרס מספר את הגיגיו לכל מיקרופון מזדמן, אלא אומר דברים הסותרים את האינטרסים של ישראל כפי שהוגדרו על-ידי ראש הממשלה הנבחר והמכהן. מדובר בתקיעת מקלות בגלגלי המדיניות הרשמית והנבונה של הממשלה הנבחרת. ההנחה הסבירה היא שרוחאני "המתון" ימשיך את מדיניותו של אחמדינג'אד "הקיצוני", אך ייהנה מרוח גבית וסלחנית של פרס ומרעיו. ע"ע הרוח הגבית והסלחנית שלה זוכה אבו מאזן "המתון", שאינו אלא אחיו התאום של החמאס וממשיך דרכו של ערפאת, אבל עם תעודת הכשר של פרס ולבני, ולאחרונה - למרבה הצער והאכזבה – גם של נתניהו. היסטוריה, שם וכאן בעניין אחמדינג'אד קבע פרס שההיסטוריה לא תסלח לו על מה שעשה באיראן, שהוא בזבז מיליונים על רעיון האורניום, ושהוא יצטרך לתת את הדין על מעשיו. על אותו משקל ניתן לומר שההיסטוריה לא תסלח לפרס על מה שעולל באוסלו, שהוא גרם לאלפי קורבנות "שלום" ולבזבוז מיליארדים על גדרות ביטחון והתגוננות מפני שותפו לפרס הנובל, ושהוא יצטרך לתת את הדין על מעשיו. חשבון נפש? בימים אלה של יום הולדת עגול ניתן היה לצפות לחשבון נפש נוקב, הן של האיש עם עצמו, והן של עדר החנפנים ועדת "התחקירנים", המדבררים עד לזרא את פסטיבל הרהב והראוותנות. האם מישהו נעצר לרגע ושאל שמא עשרים השנים האחרונות של שמעון פרס אינן מאפילות על עשורים קודמים שלו, שבהם בנה ותרם ולא הזיק. האיש החתום על הונאתו של יצחק רבין וגרירתו למחדל אוסלו, על אלפי קורבנות "השלום" – יהודים וערבים - שבמהלך מלחמת אוסלו שילמו בחייהם על הזיותיו ושיגיונותיו, ועל האדרת שמו של רב המחבלים ערפאת, דווקא איש זה חוגג כאילו מצעד האיוולת האוסלואידי עשוי היה מלכתחילה להביא שלום. לו נעשתה הערכת סיכונים יסודית מבעוד מועד, ולו שעו פרס ומרעיו למי שהתריעו בשער מפני התרגיל המסריח של "השלום" ההזוי, אין ספק שמדינת ישראל לא הייתה שקועה היום בביצה הטובענית של "חזון" ו"פתרון" שתי המדינות. קול דמי אחיך? פסטיבל פרס – ואולי פסטיבל פרס/קלינטון - של היום עשוי להתגלות כקדימון לפסטיבל הבא, עשרים שנה ליום הנכבה של היהודים, ה-13 בספטמבר השחור 1993, שבו התקיים הטקס המשפיל של הכשרת השרץ והעמדתה של מדינת ישראל על מישור אחד עם רב-המרצחים ערפאת. פרס אינו שומע, אבל קול דמי אחינו, קורבנות "השלום", כולל יצחק רבין, צועקים אלינו מן האדמה, אדמת ארץ ישראל, המוצעת למכירה במסגרת האיוולת של "שטחים תמורת טרור". שלום חזירי ה"שלום" שבו מדובר, והמבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם, ראוי להיקרא שלום חזירי. תאוות הגירוש וההסתה לו אמורות להיכלל בהגדרה של פשע שנאה. מחאה "חברתית" לנוכח פסטיבל פרס, והבזבוז המנקר עיניים המאפיין אותו, ניתן היה לצפות שפעילי המחאה "החברתית" ישמיעו את קולם. אבל, קולם נדם לפתע, כי בעיקרה הייתה זו מחאה פוליטית ולא חברתית, אשר נהנתה מרוח גבית של תקשורת עוינת לראש הממשלה. ממשיכו של בן-גוריון? דוד בן-גוריון, לו היה רואה את החינגה שעורך לעצמו מי שמתיימר להיות יורשו, היה ממהר לחזור לקברו הצנוע במדבר, הרחק הרחק מאילי ההון והתקשורת שנקראו מקצווי תבל לקחת חלק במצעד הגאווה והראווה של פרס.
