לא נעים להיות משבית שמחות כאשר בעולם חוגגים את ניצחונו של "המתון" חסן רוחאני בבחירות באיראן. אך אין מנוס מלעשות זאת, בייחוד לאור מה שכתבנו בגיליון הקודם שהמערב מתנפל על כל בדל של פרשנות המספקת לו תירוץ להשתמט מנקיטת צעדים נגד איראן. נאומו של רוחאני משנת 2004 מדגים את הסכנה. בנאום הזה הציג רוחאני מעין גישה מפ"איניקית בדרך להשגת הפצצה. איראן חייבת לדעתו להסביר פנים למערב בכל הקשור לעטיפה, אך בלי להתפשר כהוא זה על התוכן. בזמן שדיברנו עם המערב, אמר רוחאני, התקדמנו במתקנים באיספהאן. כך, עם עוד דונם ועוד עז גרעיני, אפשר להתקדם. כל אבן דרך בפרויקט תתקבל כעובדה מוגמרת והמערב יעכל אותה. רוחאני גם גילה מיומנות מיוחדת בניצול הסדק בין האמריקנים לאירופים שעיכב את הלחץ על איראן, היות שהאמריקנים היו מעוניינים ביישור קו עם האירופים. הנשיא היוצא אחמדינג'אד השתייך לאסכולה הגורסת שארה"ב היא מעצמה בירידה, ולכן החציף פניו וחטף סנקציות. רוחאני, גם אם הוא סבור שהאמריקנים בירידה, מבין שעדיין בכוחם להרע לאיראן, ולכן הוא ישחק בווירטואוזיות את משחק המתון מול הקיצונים, משחק שבמערב וגם בישראל מאוהבים בו. היכולת של פרשנים ופוליטיקאים להבחין בין קיצונים למתונים מעידה כביכול על כושר ניתוח מעולה במקום נטייה לפשטנות ולראייה חד מימדית. האלופים במשחק הזה ישכילו לברור לעצמם מתונים וקיצונים גם בתוך החמאס. היומרה הזאת אינה נגמרת גם לאחר שהפרשנים הפכו קורבן להטעיה, כמו בסיפור על אש"ף המתון מול חמאס הקיצוני. במערב כבר קמו פרשנים אשר מציעים לממשל אובמה לסייע לנשיא איראן הטרי והמתון. הקונגרס האמריקני נקרא לכבוש את יצרו ואת כוונתו להחריף את הסנקציות. אדרבה, חייבים לגמול לאיראנים על כל התקדמות דרך הקלת הסנקציות הקיימות, על מנת שייראו כל עם ועדה באיראן שהמתינות משתלמת. קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, הדגישה את המחויבות לעבוד יחד עם המנהיגות האיראנית החדשה לפתרון מהיר של הסוגיה האיראנית. הפגישה הבאה בסוגיית הגרעין אמורה להתקיים רק באמצע אוגוסט. פירושו של דבר עוד חודשיים של עבודה לצנטריפוגות ולמפעל המים הכבדים באראק. האבסורד שבדבר הוא שבולעים את הפיתיון דווקא כאשר המצב בשטח מעיד על מגמה הפוכה. עד עתה הסתתרה איראן מאחורי זקנו של חסן נסראללה בכל הקשור למאבק ההישרדות של משטר בשאר אסד בסוריה. חיזבאללה ביצע את העבודה השחורה בעוד איראן מסתפקת ביועצים, במימון ובנשק. לאחרונה נפלה הכרעה לשגר לסוריה 4,000 לוחמים ממשמרות המהפכה האיראניים. האיראנים לוחצים על הדוושה בסוריה על מנת להגיע להכרעה מהירה, בטרם יתעוררו האמריקנים לחמש את המורדים. אבל 4,000 חיילים איראניים בסוריה ביני ובינך מה היא לעומת בחירתו של רוחאני המתון. סתיו בדורו כאליהו בדורו מה שלא עשתה החלטתה של סיעת הבית היהודי, אמורה הייתה לעשות דרשתו של הרב עובדיה יוסף במוצאי שבת והשתלחותו של מנהיג ש"ס ברב דוד סתיו. בהסתמכותו על מפגשים עם אנשי הציונות הדתית (כשם שאנו יכולים לייחס את אמירותיו לאריה דרעי, כך יכול מרן לייחס אותן לדתיים לאומיים עלומי שם) התחזקה מסקנתו שהרב סתיו ה"רשע" יהיה בגדר "צלם בהיכל" אם ייבחר לרב הראשי האשכנזי. על מנת לטרפד אפשרות כזאת, הרב עובדיה היה מוכן להקריב אפילו את מועמדותו של הרב שלמה עמאר. אבל הכפפה שהרב עובדיה זורק לציונות הדתית היא ברורה לחלוטין. הוא למעשה טוען שהציונות הדתית אינה זרם מגובש ביהדות, ובשעת מבחן היא תתפלג: חלקה ייסחף לעבר החרדים וחלקה האחר של "בית הגויים" יחבור לברית שונאי התורה ביחד עם יאיר לפיד. אם המסר הזה ייקלט ויוכח בפועל, כל הישגי הבחירות האחרונות יירדו לטמיון, ובראשם הריצה המשותפת בבחירות. הציבור לא ישים את יהבו על תנועה המסוכסכת בתוך עצמה. לכן חייבים לסגור כעת שורות מאחורי הרב סתיו, בלי לפזול למועמדים אחרים. כשם שעלינו להדוף את ההשמצות על הרב סתיו, כך עלינו להדוף מתקפות על מנהיגים רוחניים אחרים בתוך הציונות הדתית. כעת, משנפתחה מחדש התחרות על כס הראשון לציון, קטונתי מלהכריע בין הרב רצון ערוסי לרב שמואל אליהו. אבל כבר עתה ניתן להדוף את בעיטת הקרן (החדשה) של תנועת נאמני תורה ועבודה, המבקשים לפסול את מועמדותו של הרב אליהו. הרב אליהו הרגיז את השמאל כאשר עמד כחומה בצורה מול ההשתלטות העוינת של הערבים על צפת. השמאל ביקש להציג את העימות כמאבק על זכויות הפרט, בעוד שבאמת מדובר היה במאבק לאומי שהתנהל דרך התגנבות יחידים. הרב אליהו הסתכן בתפקידו ואפילו בחירותו. כנציג הציונות הדתית, הוא ראוי לאותו גיבוי כמו הרב סתיו.
