איש לא היה מצטט את דבריו של נפתלי בנט בכנס הסברה זניח של מועצת יש"ע, אלמלא חדר הרסיס לגוף החבר דווקא בחלק המשמש לישיבה. אם היה נפגע בגב או בגבה לא הייתם שומעים רסיס על הרסיס. המשל, שלא ביטא דבר חדש או מפתיע במשנת בנט, הביע את היסוד להפעלת שיקול דעת אנושי. כאשר החלופה של פעולה (הקמת מדינה פלשתינית) מסוכנת יותר מהחלופה של אי פעולה (המשך הסטטוס-קוו), עדיף להמשיך לחיות עם הרסיס. קחו כל אחד ממשפטי הקונפטי שהשמיע פרס במהלך ימי הפסטיבל הקיסרי, ותמצאו בו פחות היגיון. "אני מאמין שאם היו לך עוד כמה ימים היית רואה שלום", פנה פרס אל קלינטון במרכז האקדמי ברחובות, שנקרא על שמו עוד בחייו, "אני יודע שערפאת אמר 'לא', אבל זה לא היה שיקול הדעת הסופי שלו". אם רק היו לקלינטון עוד כמה ימים. כמה חבל שלא זכינו. שאלת מיליון הדולר, או מיליון הדונם, לגבי זהות הסרבן בתהליך השלום היא שאלה של העשור הקודם והתשובה עליה ברורה. היום ראוי לשאול איך מקיימים דו-קיום וחיים אזרחיים טובים, גם תחת (סליחה) המשך המצב הקיים. אני מחזיקה ביד את "המגזין לדיור ובניה ביהודה ושומרון", חוברת פרסום חינמית שמופצת בתיבות הדואר על כל שלח אחד, שמזהיר שאנחנו על סף מדינת אפרטהייד, ישנן עשרים חנויות שבהן יהודים וערבים עורכים יחד קניות לשבת. על כל טיפש שזורע הרס באבו גוש, יש מאתיים לחיצות יד בין אנשי עסקים יהודים וערבים בהתנחלויות. מהסוג הספרותי שאתה משליך אל הפח עוד לפני שפתחת. רצה בורא עולם, ובטעות פתחתי. כמעט כל הפרסומות, הפונות לקהל המתנחלים, היו של בתי עסק פלשתינים. סולר עבדאללה (כפר לובן, 24 שעות), מוסך חסן (חלקים מקוריים + מפירוק), מינימרקט אלמוכתר, משתלת עיסא, שיש יאסר, "אחמד ואיסמעיל בונים לך בית", וגם כיפות סרוגות עבודת יד ("לבעל, לילד, לחגים, שבתות ואירועים") שנמכרות על ידי חסן ועלאא, תוך הבטחה למשלוח עד הבית. קו 220 היוצא ממודיעין עלית לבני-ברק ב-05:35 בבוקר, עמוס בפלשתינים שיוצאים לעבודת יומם. קו 86 מאריאל לפתח תקווה, גדוש גם הוא בפלשתינים, שחוצים את הגבול לישראל באוטובוס נוח כדי להתפרנס. קווים נפרדים לפלשתינים, באותו מסלול, שייקלו על מערכת הביטחון, אינם אפשריים: ממחטה משומשת של "אפרטהייד-אפרטהייד" מונעת מאיתנו לפעול בשכל ובצדק. לפני שבוע הסתכנו כבאים ישראלים מיו"ש ונכנסו לשטחי הרשות הפלשתינית כדי לחלץ שני נערים פלשתינים שטבעו בבור מים באחד הכפרים. זאת בזמן שמשרד הבריאות הפלשתיני, מטעמיו שלו, מונע מחלק מהחולים הפלשתינים מלהגיע לבתי חולים ישראלים. כיבוש, עופר שלח? תג מחיר הוא נבלה, ואינתיפאדת האבנים בכבישי יו"ש היא טריפה. רק אחד מהם גרם עד היום למוות, אבל שניהם ראויים להוקעה, ושניהם לא מצליחים לפקוע את מארג החיים המשותף שהולך ונרקם. אפשר להגיד שזה הסוס ורוכבו, כי איסמעיל בונה לאמילי את הבית ולא להפך, ואפשר לראות בזה עוד התפתחות טבעית של יחסי שכנות במרחב. על כל שלח אחד, שמזהיר שאנחנו על סף מדינת אפרטהייד, ישנן עשרים חנויות שבהן יהודים וערבים עורכים יחד קניות לשבת. על כל טיפש שזורע הרס באבו גוש, יש מאתיים לחיצות יד בין אנשי עסקים יהודים וערבים. חזון פרס על מזרח תיכון חדש שמושתת על הדדיות כלכלית, מתקיים במיקרו-קוסמוס דווקא בהתנחלויות. המהפכה התעשייתית פגעה במוסד המשפחה. המהפכה האורבנית גרמה לקריסת רעיון הקהילות. עכשיו, כשאנחנו בעיצומו של תהליך גלובליזציה מבהיל, ייתכן ואנו חוזים בקריסתן של ישויות מדיניות. אבל אז נשלפת הכמיהה של האנושות במאה ה-21: הקמת מדינה פלשתינית. בחסות הפרסויזיון, גם אוסלו עושה קאמבק. על במת הזבח להוד רוממותו, כשכל החנפים אומרים "שלום על ישראל" ומתכוונים "להתראות מדינת ישראל", אין מנוס מהמחשבה המביכה: מדינת ישראל היא רסיס בישבנו של פרס. מתוך "ישראל היום"
