כאשר אנשיו של בנימין נתניהו כינסו את חברי ועידת הליכוד על פי צו בית המשפט, התאריך המקורי היה שבעה עשר בתמוז. לא ברור אם הכוונה הייתה שוב להחליש את האגף הדתי בליכוד על ידי מפגן של חוסר רגישות, או שמא ביקש נתניהו לרמוז בכך שהוא רואה את כינוס הוועידה כעינוי נוסף על הצום. נתניהו פגיע מבית היות שבליכוד לא רואים התאוששות בסקרים. אם הליכוד-ביתנו יורד בסקרים ל25 מנדטים, בעוד הבית היהודי עולה ל15 מנדטים דווקא בתקופה שאין בו שלום בית על רקע המחלוקת סביב הבחירות לרבנות הראשית, תארו לעצמכם את הפוטנציאל כאשר הדברים יזרמו שם כפי שצריך. נתניהו מתקשה להצביע על הישגים, והוא נדחק מרצון או שלא מרצון לעמדת המשווק של פתרון שתי המדינות. אמירות על נכונותו לנטוע את אוהלו בחצי הדרך בין ירושלים לרמאללה על מנת לכרות שלום עם מחמוד עבאס אינן מחבבות את נתניהו בתוך מפלגתו, בפרט כאשר כבר ברבע הדרך משחררים מחבלים עם דם על הידיים ומקפיאים את הבנייה בהתיישבות. ציפי חוטובלי ניסתה לעצור את הסחף ותקפה את נפתלי בנט כוותרן בגלל תכניתו לספח את שטח C, תכנית שלדידה מהווה השלמה עם תפיסת אוסלו. היה משהו בדבריה אילו הליכוד היה מציג תכנית לספח את כל יהודה ושומרון תוך הענקת אזרחות לתושביו הערבים. היות שלא כך הם הדברים, הסחף אינו נעצר. אפשר להוסיף לרשימת נקודות החיכוך את עמדתו המתחמקת של נתניהו בסוגיית הרב הראשי האשכנזי. הרב דוד לאו צוטט כאומר שנתניהו רואה בו רב של כולם. פורסם ולא הוכחש שראש הממשלה הורה למקורבו נתן אשל לקדם את מועמדותו של הרב לאו. הרב דוד סתיו נהנה מתמיכת יתר מרכיבי הקואליציה. כאשר נתניהו מתעקש ללכת נגד הזרם, הוא מחזק את הרושם שעודנו מתגעגע למפלגות החרדיות, וברצונו לאותת על נכונותו לחדש את הברית איתן ולהעניק להן העדפה ברגע שהדבר יתאפשר. אבל ככל שסוגיית יחסיו של ראש הממשלה עם המגזר הדתי קרובה ללבנו, גורלו של נתניהו יוכרע בתוך הליכוד. נתניהו כנראה סבור שכאשר הוא נדרש לדון בשאלות העומדות ברומו של עולם, קטן עליו להפריש מזמנו על מנת להיאבק בדני דנון ובמירי רגב. אבל זה חלק מתפקידו של מנהיג פוליטי, במיוחד כאשר קיימת תרעומת כלפיו בבית המפלגתי פנימה. שוב נגד הרוח התעקש נתניהו להוסיף לעצמו את תואר נשיא הוועידה, ודני דנון ניצל את ההזדמנות כדי לצאת לדו קרב שהיה מבחינתו win-win. בסופו של דבר נאלץ נתניהו להתקפל. הליכוד טרם נתן לעצמו דין וחשבון על הסיבות לכישלון בבחירות האחרונות, אולי מתוך חשש כי דין וחשבון שכזה ילבה את האש בתוך המפלגה. אבל טקטיקה כזאת היא בחזקת כפיית מכסה על הסיר הרותח. מבחינת פעילי המפלגה נתניהו לא סיפק את הסחורה בבחירות הקודמות, כאשר תעמולת הבחירות נבנתה סביבו. המפלגה טרם שוקמה והבחירות המוניציפליות בפתח. אם ייכשל גם בבחירות הללו, הליכוד יבקש להתנחם בטענה שאי אפשר להקיש בין התחום המוניציפלי למישור הארצי. אבל הפעילים לא ישתכנעו. כמה מהבכירים יתחילו לחפש חלופות כדוגמת משה כחלון. את ההצעה להגביל את יו"ר התנועה לשלוש קדנציות כראש ממשלה נכון לכנות 'חוק נתניהו'. ייתכן שהוא גם בגדר חישוק עצמי של הליכוד. בעבר הליכוד לא העיף ראש ממשלה מכהן גם כאשר המגמות בסקרים ניבאו רעות. כך היה ב1992 וכך ב1999. כיום לא נותרו לנתניהו מספיק נאמנים על מנת שהליכוד ייפול על חרבו למענו. ארה"ב: יצאנו להפסקה ריצ'ארד האס, יו"ר המועצה ליחסי חוץ, הוא בשר מבשרו של הממסד בארה"ב. הוא כותב מוערך שדילג בקריירה שלו בין האקדמיה לשירות החוץ, כולל בתפקיד יורשו של ג'ורג' מיטשל באירלנד הצפונית. בטור שכתב לניו יורק טיימס, המתבסס על ספרו החדש, טוען האס שארה"ב מסוגלת לצאת להפסקה מעיסוקיה בנושאי חוץ, והדבר כדאי לה על מנת שתצליח לשקם את עצמה מבפנים. לדבריו השעה כשרה לכך, היות שאין ארצות הברית מאוימת על ידי מעצמה זרה המנסה לשנות את הסדר העולמי. לגבי הסכסוכים הקיימים, הם לדידו של האס בחזקת "לא נעים לא נורא", היות שמדובר בסכסוכים אזוריים ומוגבלים. העיקר שהנשיא אובמה יימנע מהתערבות בבוץ הסורי. טורו של האס מאפיין את הרוח הזורמת בוושינגטון. האירופים, שתמיד חסו תחת המטרייה הצבאית האמריקנית ותרמו מעט מדי למאמץ המשותף, מודאגים כעת. הצרפתים, שבזמן מלחמת המפרץ השנייה נקטו גישה ביקורתית ביחס להפגנת השרירים האמריקנית, סבורים שארצות הברית עברה מהקצה אל הקצה. גם מזכיר המדינה ג'ון קרי קצת מופתע מהמדיניות האמריקנית. קרי אימץ לעצמו סדר יום מאוד שאפתני, אבל הוא מבין שחרף אמונתו החזקה בכושרו הדיפלומטי - דיפלומטיה ללא גיבוי של כוח צבאי אינה עושה רושם על גורמים כמו אסד וחיזבאללה. אבל עמדתו של קרי נדחתה בידי הנשיא, לשביעות רצונה של דעת הקהל האמריקנית. בהתאם לכך, מי שבונה על הבטחת חילוץ אמריקנית כפיצוי לסיכונים שישראל תסכים ליטול על עצמה, חייב לעדכן את המשוואה. באווירה הנוכחית ניתן לייחס לערבויות אמריקניות ואירופיות אותו משקל שמעניקים לכוח יוניפיל בדרום לבנון או לכוחUNDOF בגולן. האחד לא מועיל, השני מתפרק. בגלל הקיצוצים בכוחן הצבאי, מדינות המערב חסרות את הכוח והיכולת לפעול. בגלל המגמות הבדלניות בדעת הקהל, חסר להן גם הרצון.
