זה היה היום שבו התאחדו ימין ושמאל, מתנחלים ומבקרי תקשורת, מתנגדי אוסלו ומשפחת רבין. זה היה היום הגדול של משליכי הטלוויזיות, אלה שנמנע מהם לבחור בין פרס וקלינטון לבין קלינטון ופרס. או קיי, זה לא מדויק: בערוץ ויוה פלוס שודר באותו זמן הפרק ה175 בטלנובלה 'יורשי הנקמה', שזה לא מעט. אבל זהו, זאת בערך הייתה האלטרנטיבה הטלוויזיונית היחידה. רוב הצופים המכורים נאלצו לשבת מול מפגן הליקוק לנשיא המדינה, לצפות בשלמה ארצי ואייל גולן שמכרכרים סביבו, להאזין לברברה סטרייסנד ולשאול את אבינו מלכנו במה חטאנו. כל זה נכון בהנחה שאין לכם ממיר מקליט. כי בזמן שרבים מחבריי צפו בפסטיבל פרס בטלוויזיה ולאחר מכן עברו להקיא בפייסבוק, אני העדפתי לצפות במהדורה מיוחדת של 'כך היה', תכנית קטעי הארכיון של ערוץ 1. הפרק, שקיבל את השם המוזר 'כך היה ורעייתו', הופק לפני שלוש שנים ועסק בנשותיהם של ראשי ממשלות ישראל. באולפן ישבו המגיש יגאל רביד, העיתונאית עמליה ארגמן-ברנע ויועצת התקשורת בהירה ברדוגו, ובין קטעי הארכיון שוחחו ביניהם על הבדלי האופי בין אותן נשים והדרך שבה מילאו את תפקידן הבלתי רשמי. משהגיעו לסוניה פרס, שעדיין הייתה אז בחיים אבל כבר לא קראה לעצמה פרס, החלו השלושה לדון בהסתגרותה מפני הציבור. האם היה זה לגיטימי מצִדה לשמור על פרטיותה בקנאות כזו, לא להופיע לצד בעלה ולסרב לשתף פעולה עם התקשורת? בהירה ברדוגו ראתה בכך סוג של פוזה והתנהגות מופרזת, בעוד ארגמן-ברנע הייתה סלחנית יותר. בין לבין הוקרן קטע ארכיון מימי אוסלו העליזים, שבו מנסה גדי סוקניק להוציא משפט מגברת פרס, והיא דוחה את המיקרופון בידה ומסרבת לענות. בחזרה לנשיא פרס, תמונת הראי חובבת הכיבודים של סוניה המנוחה, האיש שלעולם לא ידחה מיקרופון גם אם יידרש לזייף מולו את 'ירושלים של זהב'. אם סוניה פרס נהגה בקיצוניות בבריחתה מפני הפרסום והכבוד, שמעון פרס נוהג בקיצוניות לא פחותה ברדיפתו אחר אותו פרסום ואותו כבוד. ולא רק הוא, אלא כמעט כל פוליטיקאי בקצה הפירמידה. התכונה הזאת של רדיפת שררה והערצה נראית כה טבעית ונפוצה, עד שאנו מתייחסים אליה כמובנת מאליה. ואילו לגבי התכונה ההפוכה, של בריחה מהרעש התקשורתי אל השקט והפרטיות המשפחתיים – אנו יכולים לשבת באולפן מיושן ולדבר על חוסר לגיטימיות. פוליטיקאי שמקריב את חייו הפרטיים למען תפקידים מיותרים ופנטזיות שלום מזיקות – זה הדבר ההגיוני והצודק. אישה שמסרבת להתייצב לצדו ולמחוא כפיים – זו אנומליה. כך חושבים יחצנים פוליטיים, כך חושבים עובדי לשכה מסורים, וכך כנראה חושבים גם שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, שגם בימים רגילים לא מרבים לחנך לצניעות, לשמירה על פרטיות או לערכי משפחה נאותים. צילום: פלאש 90 כוורת רוחשת יש משהו מן המשותף לפסטיבל שמעון פרס ולמופע האיחוד של להקת כוורת: בשניהם לא הייתי, ואת שניהם לא יכולתי לפספס. ככה זה כשאתה מסתובב יותר מדי ברשתות חברתיות. ובניגוד לתגובות על יום ההולדת, שהוכיחו לי עד כמה אניני טעם וחכמים הם חבריי לפייסבוק, התגובות למופע של כוורת הוכיחו את ההפך הגמור. אומר זאת כך: גם אם הביטלס, לד זפלין ואבבא היו מתאחדות למופע חד פעמי משותף, כולל החבר'ה שמתו, זה לא היה יוצר שטף של השתפכויות ויראליות כמו אלו שהופצו ברשת בימים האחרונים. ובדומה למעריציו של נשיא המדינה, גם במקרה של כוורת ההתפעלות העיקרית נקשרה לעובדה שהחבר'ה האלה עדיין חיים. ייכתב מיד: אני מחבב את כוורת, את שיריה ומערכוניה ואפילו חלק מחבריה. אני גם האחרון – טוב, לא הראשון בכל אופן – שאלעג לבלוטות הנוסטלגיה של האוהדים והמעריצים. אבל די כבר להיסחף. מדובר בלהקה מקומית חביבה ודי קצרת ימים, שהביאה לעולם מוזיקה מרעננת והומור נחמד, ובעיקר כללה מוזיקאים מוכשרים שייצרו דברים חשובים ולא פחות טובים אחרי פטירתה. הלהקה כבר עברה מופעי איחוד לא פעם ולא פעמיים, חלק מחבריה הופיעו יחד בלהקות אחרות או בסדרת מופעים רב פעמית, ובואו נאמר את האמת – במשך השנים לא ליוותה את הלהקה אפילו הילת כוכבים של סכסוכים, השמצות וחרמות הדדיים, אז על מה כל ההתרגשות? ומלבד זאת, אם כבר מתאחדים, אני אישית מעדיף את גזוז. צילום: פלאש 90 מגן ימני עו"ד איתמר בן גביר, יודעים בוודאי הקוראים הקבועים, אינו מסוג האנשים שאבוא לשיר לכבודם ביום הולדתם ה90. ועם כל ההסתייגות, קשה שלא להתרשם מעבודתו המצליחה תחת כובעו המשפטי. מתברר שאותם שטיקים מעייפים מההפגנות ומכותרות העיתונים עושים לו רק טוב בהופעותיו התכופות בבתי המשפט. פה הוא מנצל תרגיל מבריק כדי לחלץ נער גבעות ממאסר, שם הוא מגיש תביעה על הטרדה מינית משטרתית בשם אשתו של ג'ק טייטל, ובינתיים הוא גם מספיק לסייע לאוהד בית"ר ירושלים ולחלץ פיצויים מרשות השידור עבור משפחתו של הרב כהנא. בלי שום ציניות, אני לגמרי בעד. פעילי ימין, שנואי התקשורת ונרדפי משטרת ישראל, ראויים לפרקליט מוכשר ויצירתי שייצג אותם בפני הממסד, ואם לא איתמר בן גביר אז מי? לזה, בניגוד לצעקות על נועה רוטמן, קוראים צדק. צילום: פלאש 90
