הנה זה מתחיל. קצף על המים וקרניים ארוכות של שמש, כובעי מצחייה ושזיפים - וביניהם, מוחבאות מעיני הילדים, הכותרות האיומות על צידו האפל של החופש הגדול, שאינו רק גלידה וסנדלים אלא גם תקופת פורענות. ושלושת השבועות של ימי בין המצרים, שאנו נמצאים בעיבורם, הם תקופת פורענות. "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" נכתב במגילת איכ כמה עיניים צריך לפקוח, בגב ובעורף, בתוככי המחשב של הילד, בגלגלי אופניו, בתוך ליבו. כמה זהירות נדרשת מאיתנו, ההורים. כמה אחריות. ה. על פי החוכמה היהודית, מדובר בתקופה של סכנה יתרה. מדוע? אולי בגלל ריבוי הנחשים והעקרבים, אולי בגלל חומה של השמש, אולי יש אנרגיה מסוכנת באוויר. אולי בגלל החופש הגדול. בימי הנגע הללו - שאין בהם מסגרת חינוכית, והכל רפוי ומשוחרר, ופחות מושגח ומוקפד - גם חגורות הבטיחות הרגילות שלנו, ההורים, נשחקות. לפני שמונה שנים נבקעו השמיים ונשמה חדשה ירדה לעולם, לתוך גופו העוברי של הילד שלי. פיקדון קיבלתי. בשנים שאחר כך קיבלתי עוד שלושה אוצרות, פיקדונות ארוכי מועד. מעכשיו ועד נשימתי האחרונה אני מופקדת על שלומם ושלמותם, בהיבט הפיזי, הרגשי, הנפשי והרוחני. זה כמו בית שאתה עדיין משלם עליו משכנתא: הוא לא שייך לך באופן מלא, אבל אתה אחראי לו באופן בלעדי. ועל אחת כמה וכמה בימי הפורענות החמים האלה. בתוך המולת החיים אנו מאוימים מדומיית המוות. מוות של תינוקת במכונית (כשבמובן מסוים, מתים גם הוריה), ומוות אחר של ילדה שגופה ונשמתה חוללו באונס קבוצתי. כמה עיניים צריך לפקוח, בגב ובעורף, בתוככי המחשב של הילד, בגלגלי אופניו, בתוך ליבו. כמה זהירות נדרשת מאיתנו, ההורים. כמה אחריות. אינסוף שלוליות של קיום: קרם הגנה מהשמש, קסדה לקורקינט, ארוחות מאוזנות, ציות לרמזורים, רחצה בטוחה. וגם באר עמוקה של הבנה ודעת: להיות שם בשביל הילד, לדעת את נפשו, וכיצד יעביר את 56 הימים הבאים. ובכל בוקר וערב להגיד תודה לבורא עולם, על כך ששוב ראה בנו ראויים להחזיק בפיקדון היקר. פורסם ב"ישראל היום"
