1. מערכת המשפט של מדינת ישראל איננה חפה מטעויות של הרשעת חפים מפשע. בפרט בתחום של עבירות מין, קיימת תחושה שפעמים רבות מתייחסת המערכת באמון מופרז לעדויות הצד המתלונן. שופט שנראה כמי שמעז לחרוג מהקו הזה יזכה להלקאה תקשורתית בכיכר העיר. כך קרה למשל לשופט הבכיר יעקב צבן, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שלא שוכנע מעבר לספק סביר וזיכה את הנאשם לאחר ששמע את גרסתו הנגדית של רופא מול תלונתה של נערה שנבדקה אצלו. "לפני שבוע פרסם השופט את פסק הדין", כתב גידי וייץ ב'הארץ', "מומלץ לכל אחד לקרוא אותו. לקרוא ולהיבהל". בהמשך הדברים מכתיר כתב 'הארץ' את פסק הדין בתואר "משונה", ועל אחד הטיעונים של השופט הוא כותב כי "בינו לבין הבנת המין האנושי אין דבר". בכל מה שנוגע להערכת מהימנות עדויות, מסתבר שניסיונו והכשרתו של השופט צבן עולים על אלה של כתב 'הארץ'. מי ששמע את העדויות בדלתיים סגורות היה השופט ולא העיתונאי. אבל בכל מה שנוגע לשיח הציבורי ולדעת הקהל, מסתבר שידו של העיתונאי תהיה על העליונה. מה שמעלה את התהייה האם השופט הבא שנותר ספק בלבו ימצא את האומץ לזכות נאשם ביודעו מה צפוי להיכתב עליו בעיתון של מחר. 2. לכן אין צורך להתייחס להרשעתו של הרב מוטי אלון במעשים מגונים בתלמידו כאל אמת מוכחת ומוחלטת. אבל החלטת השופטת מוסיפה עוד משקל להתרשמותם החד-משמעית של הרבנים הבכירים ואישי ונשות הציבור החשובים של 'פורום תקנה', שלדבריהם הודה הרב אלון בפניהם במעשים חמורים עוד יותר מאלה שנכללו בכתב האישום. ההכחשות הגורפות של ההאשמות נגדו אינן מתיישבות עם קבלת הדין הכנועה של הרב אלון, שבהיותו בשיא מעמדו הציבורי והשפעתו הסכים לעזוב את כל תפקידיו הציבוריים למשך שנים והגלה את עצמו למגדל הרחוקה. לא מסתבר שכך יתנהג אדם המאמין בחפותו. רק הקב"ה לבדו יודע את האמת המוחלטת, וכנראה גם הרב אלון עצמו והמתלוננים נגדו. אבל מבחינת הציבור הרחב, עם כל הצער והכאב אין ברירה אלא לקבל את הקביעה שיש להתייחס אל הרב המורשע בזהירות ובחשדנות. 3. הצגת הפרשה בתקשורת כ"משבר בציונות הדתית" לוקה בדרמטיזציה ובהפרזה. כבר למדנו, לצערנו, שיש גם רבנים שעלולים להיכשל. העובדה שהרב אלון עזב את תפקידיו הציבוריים שנים לפני חשיפת הפרשה ריככה את עוצמת המכה, והרשעתו כעת אינה משנה הרבה מבחינה ציבורית. אין ספק שהרב אלון היה גדול הדרשנים של הציונות הדתית, יחיד ומיוחד בכריזמה שלו ובהשפעתו על קהלים נרחבים מכל שדרות הציבור. גדיעתה של פעילותו הציבורית היא אבדה קשה. אך אצל רוב הציבור הפצע הזה כבר הגליד, גם אם הותיר צלקת. יש בתוכנו מי שמנצלים מקרים כאלה כדי לטעון שדווקא הקפדה יתרה על צניעות היא שמביאה לידי כישלונות. כאילו חסרים מקרים של אנשים מפורסמים יותר ופחות שחיים חיי הפקר ובכל זאת בוחרים לפעול גם בדרכים עברייניות. 4. בפורום תקנה חששו מאוד מפני זיכוי שהיה עלול - גם אם שלא בצדק - לערער במידה רבה את סמכותו הציבורית. כעת יכולים שם לנשום לרווחה. אך גם אם התחזקה תחושת הצורך בקיומו של הפורום, עדיין לא נפתרו חלק מהשאלות סביב כללי התנהלותו. לא ברור למשל מה היו עושים אילו הרב אלון או כל נילון אחר היה מכחיש בפני הפורום את הטענות נגדו. נראה שיש צורך לחזק את הפורום באנשי מקצוע שהתמחו בהערכת עדויות - דיינים, שופטים בדימוס וחוקרי משטרה. ומה יעשו חברי הפורום אם מי שיוזמן להתדיין בפניהם לא יכיר בסמכותם ויסרב לבוא? האם יש להם סמכות מוסרית והלכתית להטיל עליו סנקציות? והאם הם מחויבים לסדרי דין מוגדרים, לעריכת פרוטוקול מדויק, לאפשרות ייצוג של הנילון בידי עורך-דין? ומי מחליט מי ראוי ומי אינו ראוי להימנות על חברי הפורום? מסתבר שבתוך הפורום מתקיים דיון בכל זה, אבל ראוי לפתוח את הדברים לדיון ציבורי בבמות מתאימות. 5. "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". חז"ל למדונו שכאשר רואים אדם נכשל בעברה יש לגדור את עצמנו יותר כדי שלא ניכשל בעצמנו בעברה דומה. הסכנה ידועה כשמדובר בקרבה יתרה בין מחנך לתלמידותיו. אך הפרשה הזו ואחרות כמותה, שהן אמנם נדירות, מלמדות שלפעמים יש צורך לפקוח עין גם על יחסים שבין רב לתלמידיו. בנוסף, יש גם צורך בהטמעת נורמות התנהגות שימנעו מצבים של חשד שווא בחפים מפשע. 6. כדאי גם ללמוד משהו מהפרשה הזאת על תעתועי הכריזמה. על רקע הנימוקים שנשמעו במהלך קמפיין הבחירות האחרונות לרבנות הראשית, מעניין לחשוב מה היה קורה אילו לפני שנחשפה הפרשה היה הרב אלון מבקש להתמודד על התפקיד. למשרד הפרסום שהיה מריץ אותו היו ללא ספק חיים קלים. בכל מה שנוגע לתמיכת כלל מצביעי הבית היהודי או לתמיכת הציבור החילוני, נראה שאיש לא היה מתקרב לכוחו של הרב אלון הכריזמטי, המקושר והמתוקשר. מסתבר שרוב אנשי התקשורת הדתיים היו דוחים בבוז את הטענה שהרב אלון הוא אמנם דרשן נפלא אבל אינו אחד מבכירי רבני הדור. בעיניהם הפופולאריות, הכריזמה ותמיכת הציבור החילוני היו השיקול המרכזי. הרב אריאל והרב ליכטנשטיין לא "עוברים מסך" ואינם דורשים כל שבוע בפני אלפים. אבל המומחים לנושא, ציבור הרבנים, מכירים אותם כמי שנמנים על השורה הראשונה של בכירי הרבנים. אלמלא סמכותם התורנית והמוסרית, קשה לראות איך ההחלטה המכאיבה של פורום תקנה היתה מתקבלת בציבור הרחב כפי שהתקבלה. 7. באותו עניין: מעניין היה לראות כיצד הרב חיים דרוקמן, בר הפלוגתא הבולט ביותר של פורום תקנה בפרשת הרב אלון, התאמץ כל כך להביא לבחירתו של הרב יעקב אריאל לתפקיד הרב הראשי. הרי לנו דוגמא ומופת למחלוקת לשם שמיים שלא ירדה לפסים אישיים.
