ראיתי אתמול בבוקר אשה אצילה. ראיתי אשה כואבת. ראיתי אשה דומעת. ראיתי אשה צודקת. ד"ר גילה מולכו. עד אתמול לא היכרנוה, והנה מתברר שמזה 19 שנה היא אחות שכולה. אחיה היה קרבן הטרור הפלשתיני מ-1994, ורוצחו משוחרר היום. את כאבה המר על שילוח רוצחי אחיה לחופשי, היא הביעה ברגישות ובדמעות לפני צופי הטלוויזיה. הנה זוהי תמונת המצב היום: ישראלים עגומים, פלשתינים צוהלים. הבה נודה על האמת: רוב הישראלים אדישים, בולעים את הגלולה המרה. הזועמים והעצובים הם בעיקר מקרב בני משפחות הקרבנות. מנגד, בצד הפלשתיני, מבינים היום יותר מתמיד: רצח וטרור משתלמים. המאמץ הישראלי ללכוד את הפושעים שדם על ידיהם - מיותר. יילכדו הרוצחים, יועמדו לדין, אך במוקדם או במאוחר יוכלו להמשיך בעיסוקם הטרוריסטי. אבו-מאזן ועוזריו משחקים בזילזול ובציניות ברגשות הציבור הישראלי. לכאורה, תחילת המו"מ, תחת מכבש הלחצים האמריקני, נוסכת תקוות בקרב שוחרי השלום. אמנם, המחיר אינו קל, אבל למען מטרה כה נעלה, יאמרו רודפי-השלום-בכל-מחיר, כדאי לשלמו. והנה מה אנו רואים עם שחרור הרוצחים לקראת תחילת השיחות? - פרצי שמחה ברחובות רמאללה ועזה, גילויי עצב ודאגה ברחבי ישראל. כי זו תהיה תמונת היום ברחבי היישות הפלשתינית: קבלות פנים של גיבורים למשוחררים בעסקת-קרי. תשואות, זרים וממתקים. סוף ממשלתנו משחקת לידיהם של הפלשתינים ולידיו של המתווך האמריקני. הנכונות לשחרר רוצחים, תוך פגיעה ברגשות קרובי הנרצחים, רק מעודדת את הפלשתינים להציג עוד ועוד תביעות, להעלות עוד ועוד קובלנות -סוף הם הרי ישבו בכלא הישראלי על "גבורת" רצח נשים וילדים יהודיים. צהלה זו מלמדת יותר מכל על השנאה המפעפעת ברשות הפלשתינית לישראל ולאזרחיה. ממשלתנו משחקת לידיהם של הפלשתינים ולידיו של המתווך האמריקני. הנכונות לשחרר רוצחים, תוך פגיעה ברגשות קרובי הנרצחים, רק מעודדת את הפלשתינים להציג עוד ועוד תביעות, להעלות עוד ועוד קובלנות. עוד טרם החלו השיחות המעשיות וכבר הצד החזק, כביכול – ישראל , מוצג במלוא חולשתו, בעוד אשר הצד החלש כביכול – הפלשתינים, מתגלה במלוא עורמתו וחוסנו. איזה חוסר סימטריה: הצד הישראלי הוא הצד הנתבע שוב ושוב, נדרש לשלם עוד ועוד, ואילו הצד הפלשתיני הוא הצד התובע, הדורש, וגם מקבל. האם כך מנהלת ממשלת ישראל מו"מ רציני? הטחו העיניים מלראות שאין פני הפלשתינים למו"מ שיוביל לשלום ולהשלמה, אלא להסגת ישראל והשפלתה? אז נכון, משלחות של חברי קונגרס אמריקאים מציפות אותנו בביקוריהן כאן, מלטפות אותנו, מנסות לרומם את רוחנו. ראש הממשלה, ובצדק, העלה בפני שר החוץ האמריקני את נושא ההסתה נגד ישראל בספרי הלימוד ובתקשורת הפלשתיניים, אבל הוא עשה כך כטרוניה, לא כתביעה, לא כאולטימטום, כפי שנוהגים הפלשתינים כלפינו בכל שאלה ונקודה. איפה תעצומות הנפש המדיניות שלנו? לנגד עינינו מתגלית תמונה של מו"מ בלתי-מאוזן. מו"מ בין תובע נחוש לבין נתבע חלוש. מו"מ בין הצד הפלשתיני, המזהה היטב את חולשת בעל הפלוגתא שלו, אינו מוכן לוותר על מ"מ אחד מתביעותיו עד כדי הליכה על הסף, לבין הצד הישראלי המצטדק שוב ושוב, משחרר את רוצחי בניו, ועוד ייתבע לעוד ויתורים מרחיקי לכת - שאם לא כן... לבי לבי עם ד"ר גילה מולכו ושאר בני המשפחות השכולות. רוצחי יקיריהן משוחררים היום, וזה מוסיף להן מועקה ותיסכול, אבל מה שחמור יותר מכך היא התחושה, שאולי לא תהיה תוחלת למחוות אלה. במוקדם ובמאוחר עלול המו"מ-לא-מו"מ להתפוצץ. בעיקר על שום שכבר מראשיתו אין ישראל יודעת לעמוד על שלה בקרירות ובאיתנות.
