דווקא בימים אלה, שבהם חל יום השנה השמיני לטיהור האתני שביצעה מדינת ישראל נגד אזרחיה ברצועת עזה ובצפון השומרון, פתחה מדינת ישראל במעשה שתוצאתו – במקרה של "הצלחה" חלילה – היא חזרה על הפשע, ובקנה מידה גדול הרבה יותר. דווקא בימים אלה, שבהם חל יום השנה השמיני לגירוש, צפיתי בסרט הישראלי "זוהר הרקיע", של הבמאי אלי בנימין. מדובר בסרט חובה לכל אזרח ישראלי, ובמיוחד לצעירים העומדים לקראת גיוסם לצה"ל. לשם שינוי, הפעם סרט ישראלי שאיננו אנטי ישראלי, סרט ישראלי המציג כיצד פעלה מדינת ישראל, באמצעות חבורת פסיכולוגים שמאלנים, כדי להכשיר את חיילי צה"ל ולהכינם מבחינה מנטאלית לביצוע הפשע, בלי שמחשבות הגיוניות או רגשות אנושיים ימנעו אותם מלבצע את הפקודה הבלתי-חוקית בעליל, כזו שדגל שחור מתנוסס מעליה. הכשרת חיילים לקרוע תינוקות מזרועות אימותיהם היא פשע! האם הכנה מנטאלית כזאת במטרה לגרש אזרחים ערבים הייתה עוברת בשקט ובהסתר שכזה? שטיפת המוח המחפירה, המזכירה משטרים אפלים במדינות שאיננו רוצים להידמות אליהן, לא נחשפה בפני הציבור, והתקשורת "החוקרת" לא התעניינה בה, ובכך שירתה את מכונת הגירוש. היא הייתה מכוונת לשימוש בצה"ל לפעולות צבאיות לא מלחמתיות, או בראשי תיבות: פצל"ם. שימוש כזה בצבא מקובל ומוסכם על הכל, למשל במקרים של אסונות כבדים (רעידת אדמה, שיטפון ופגעי טבע אחרים) או לסיוע למשטרה (חיב"ה, חיילות בשירות המשטרה). הפעלה כזאת של הצבא נובעת מהיותו כוח גדול וזמין המיועד להפעלה מהירה על-ידי המדינה. כאשר הועלתה לאחרונה המחשבה בדבר הפעלתם של נמלי ישראל על-ידי צה"ל נשמעו תגובות חריפות על כך שמדובר בשימוש בלתי ראוי בצבא למטרות שלא להן נועד. רבים הגיבו בזעם על עצם הרעיון של הפעלת צה"ל נגד אזרחים, אפילו במקרה של סכסוך עבודה ח שימוש בצה"ל נגד אזרחים – יהודים או ערבים - לצורך גירושם בגלל מטרות פוליטיות ו/או מניעים מתחום האתרוגים הוא מעשה פסול. לא מיותר לציין ששימוש פוליטי כזה פסול גם אילו נעשה על-ידי המשטרה מור במיתקנים חיוניים ביותר לקיום המדינה. כלומר: לדעת המתנגדים לפעילות מסוג זה אין להשתמש בצה"ל למטרות שלא לשמן נועד. נשאלת השאלה היכן היו אותם מתנגדים, וגם אחרים, כאשר צה"ל אולץ לבצע פצל"ם נגד אזרחים שומרי חוק, במסגרת שימוש פוליטי שנוי במחלוקת ציבורית חריפה ביותר: גירוש אזרחים יהודים שלווים מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון, במסגרת הפעילות הידועה בשמה האורווליאני המכובס "הינתקות", שלא הייתה אלא טיהור אתני נפשע ואווילי גם יחד. אם שימוש בצה"ל לצורכי פצל"ם - פעולות צבאיות לא מלחמתיות – הוא פסול לצורך התמודדות עם פגיעה חמורה בשירותים חיוניים, קל וחומר שהוא חייב להיות פסול כאשר מדובר בשימוש בצה"ל למטרת פצל"ם נגד אזרחים לצורך גירושם מבתיהם. האם אזרחים אלה הם האויב, והאם לשם כך גויסו חיילי צה"ל? הצדקנים והצבועים של "ארגוני זכויות האדם" (אלא אם כן מדובר ביהודים) ושל "ארגוני השלום" המובילים למלחמה (ע"ע מלחמת אוסלו) מחאו כפיים כאשר צה"ל הופעל במסגרת פצל"ם עכשיו בשירות שלום עכשיו. ארגונים קיצוניים אלה חותרים באופן בלתי נלאה לביצוע חוזר של הפשע, ובקנה מידה גדול יותר. שרץ ה-פצל"ם דאז הוכשר ע"י בג"ץ בנימוק השקרי שיישום תוכנית ההינתקות הוא יעד ביטחוני-לאומי. בכך העמיד את עצמו בית המשפט העליון כצד בוויכוח הפוליטי המר ואיפשר ביצוע מדיניות מחפירה, שאין לה דבר עם שלום ועם זכויות אזרח, וכל כולה הוא היפוכן המוחלט. מאז אותה נקודת מיפנה החלה השחיקה באמון הציבור במוסד המשפטי העליון. שימוש בצה"ל נגד אזרחים – יהודים או ערבים - לצורך גירושם בגלל מטרות פוליטיות ו/או מניעים מתחום האתרוגים הוא מעשה פסול. לא מיותר לציין ששימוש פוליטי כזה פסול גם אילו נעשה על-ידי המשטרה. שימוש כזה הוא אסור גם אם פוליטרוקים ופסיכולוגים מטעם גויסו כדי לבצע שטיפת מוח לחיילים, תחת הכינוי האורווליאני המכובס "הכנה מנטאלית".
