פרסמתי את המאמר הבא ככתבו וכלשונו בעיתון "הארץ" ב-28.08.2003, בדיוק לפני 10 שנים, במלאת עשור להסכם אוסלו. החלטתי לפרסמו שוב לנוכח התנהגותו העלובה של האיש המחזיק בקרנות המזבח של משכן נשיאי ישראל שקיים אירוע מתוקשר עם שחקני כדורגל אירופיים מפורסמים, אך נמנע מלהשמיע את "התקווה", שמא זו תפגע ברגשותיהם העדינים של ילדי האויב שנכחו באירוע. החלטתי לפרסמו שוב לנוכח המצב שבו ראש ממשלתה הנבחר של ישראל מפקיד ומפקיר את ניהול גורלה של מדינת היהודים בידיהם ההרפתקניות של אנשי ה"חזון" שמעון פרס וציפי לבני. החלטתי לפרסמו שוב לנוכח תגובתה הרופסת של מדינת היהודים מול החרם שמתכננות כלפיה "המעצמות" האירופיות הקולוניאליסטיות, כולל גרמניה – דווקא גרמניה ! - שלוחצת להפיכת לב ארץ ישראל ליודנריין (נקייה מיהודים) בשירות מכחיש השואה מרמאללה, וכולל בריטניה, זו שמנעה בכוח הזרוע כניסתם לארץ של פליטים יהודיים מאירופה. עשר שנים מאוחר יותר החלטתי לפרסם שוב את המאמר, כדי שהקורא יתרשם כיצד – בעשור השני של אוסלו ומול ראשי ממשלה מן "הימין" – התקדם האויב לקראת הגשמת יעדו האמיתי – מדינה פלשתינאית בשתי גדות הירדן, מן הים עד המדבר, וכיצד הידרדרה ישראל לרמה של ישות זמנית המתחמקת מלהשמיע את המנונה הלאומי וחזונה האמיתי – "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". ישפוט הקורא ! תזכורת: באותם ימים אריאל שרון היה ראש ממשלת ישראל, שעדיין נלחם באויב במסגרת מלחמת אוסלו, ואשר טרם הפך את עורו לקראת גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון. באותם ימים היו בנימין נתניהו, שמעון פרס וציפי לבני שרים בממשלתו "הימנית" ..... * * * * * בקרוב יצוין עשור להסכם אוסלו, אביהם של מלחמת אוסלו ושל מפת הדרכים, אשר הוביל באופן צפוי מראש, לכל מי שלא התפתה למקסמי השווא שליוו את החתימה עליו, אל המציאות הנוכחית. כפי שהוסבר לציבור, אותו הסכם היה אמור להוביל לישות פלשתינאית – שאינה מדינה ריבונית – לצידה של מדינת ישראל הריבונית. כך נולד הגוף הקרוי בשם הרשות הפלשתינאית. עוד נאמר שגוף זה יהיה מפורז, אבל אותו הסכם איפשר הכנסתם לארץ של רבבות מחבלים חמושים ובני משפחותיהם. אין מדובר לפיכך בישות מפורזת; כן מדובר בתחילת מימושה של תביעת השיבה. לקראת יום השנה העשירי יש מקום לבחון מה קרה ל-2 הצדדים בסכסוך מאז ועד היום. מסתבר שאותה לא-מדינה הולכת מחיל אל חיל, והפכה בקרב רצחני למדינה בדרך, עד שגם חלק ניכר מן "הימין" לשעבר בישראל – הליכוד ומנהיגו שרון – מצדדים במדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית. השיח הציבורי והתקשורתי בישראל 2003 מתייחס לרעיון זה כאל עובדה, תוך התעלמות מכך שאין מדובר בשלום ואף לא בפתרון. להיפך, מדינה כזאת אם חלילה תקום משמעותה החמרת מצב המלחמה בארץ וסכנה קיומית למדינת ישראל. מנגד, אותה ישראל ריבונית (?) הולכת מדחי אל דחי, משלימה עם הקמת סניף של ציר הרשע בתוך ארצה, מעלימה עין מהסתננות בלתי מבוקרת של מאות אלפי ערבים וזרים לתחומה, מהססת בפעילות הגנתית והתקפית מול אויב נחוש, נזקקת לאישור מעבר לים לכל פעילות כזו, ועוד. המשמעות היא אובדן הדרגתי של העצמאות, והפיכה ממדינת היהודים לישות יהודית. התהליך המסוכן מתבטא בכל התחומים: קשה לעודד עליה ולהיאבק בירידה, כאשר יהודים מאוימים בטרנספר מלב ארצם, או בהפקרתם לריבונות זרה במולדתם. קשה לדבר על ציונות, כשראש ממשלת ישראל מגדיר את שליטת צה"ל בארצו ככיבוש. לא ניתן להזהיר מפני הסכנה הדמוגרפית ורוב לא-יהודי בא"י המערבית, אבל בו-זמנית להסכים לתביעת השיבה לאזורי יש"ע ולשהות בלתי-חוקית של מאות אלפי עובדים זרים בארץ. קשה לחנך נוער ולשלוח חיילים לקרב, אם זה נועד למגר ארגוני טרור מסוימים ולהקים מדינה לארגוני טרור אחרים, גם אם קוראים להם רשות פלשתינאית, עם "ממשלה" ו"שרים": חיילי צה"ל אינם אמורים לשמש מגש הכסף למדינה פלשתינאית. קשה להקים כלכלה מושכת עולים, תיירים ומשקיעים, כשמאפשרים למלחמת התשה להימשך 3 שנים בלי להכריעה. תהליך ההתפוררות שנכפה על ישראל בעשור האחרון מדרדר אותה למצב מסוכן, מצב שבו לא יהיה עוד בכוחה למלא את ייעודה העיקרי: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. תרבות השקר של העשור האחרון היא ההיפך מהמנהיגות הנדרשת לנוכח הקשה במלחמות ישראל. כאשר אין מגדירים מלחמה כמלחמה אלא קוראים לה בשמות זרים (אינתיפאדה) או מוזרים (לוחמה בעצימות נמוכה, מאורעות, אירועים), התוצאה היא שנמנעים מלהגדיר לה מטרות ומלבצע מה שמדינה וצבא אמורים לעשות באופן נורמלי בעת מלחמה קיומית. כאשר מבחינים בין טרוריסטים טובים לרעים נותנים למעשה לגיטימציה לטרור ומאותתים לעולם כולו שישראל יכולה להשלים עם רמה "נסבלת" של קורבנות. בעייתה העיקרית של ישראל בשלב גורלי זה לקיומה היא בעיית מנהיגות, או שמא חוסר-מנהיגות. בהקשר זה ראוי ללמוד דווקא מנחישותו של האויב, המגויס להשגת מטרותיו המוגדרות והגלויות, ואף אינו מסווה אותן, ומוכן לשאת בעול ובמחיר. דווקא פערי המנהיגות הם שעלולים להוביל למדינה פלשתינאית קבועה וישות יהודית זמנית. במציאות שנוצרה אחרי 10 שנים של נסיגות אידיאולוגיות וטריטוריאליות אין להסתפק באימוץ "חזון" זר ומנותק של חלוקת ארץ הקודש, אין לחזור על הסיסמא המעורפלת והמאיימת של "ויתורים כואבים", ואפילו אין להסתפק בנוסח של צ'רצ'יל בעניין "דם, יזע ודמעות". אם ישראל 2003 חפצת חיים, היא זקוקה למנהיגות שתבהיר ליהודים ולשאינם יהודים, בארץ ובעולם כולו, שאם בכלל קיים פתרון, הוא קשור לחלוקה של ארץ ישראל השלמה באמת: 2 גדות, 2 עמים, 2 מדינות. פשרה נדיבה זו, לפיה המדינה הערבית ממזרח לירדן תזכה ל-78% מהארץ, והיהודים יסתפקו ב-22% הנותרים שממערב לירדן, היא היחידה האפשרית ללא טרנספר גזעני וכוחני – ולכן בלתי אפשרי - של אחת מן האוכלוסיות. פשרה זו תאפשר לערביי א"י המערבית – כל עוד לא יעסקו בטרור - לגור במקומות מושבם הנוכחיים ולהצביע לפרלמנט ברבת עמון, ותאפשר לממש את הריבונות וההתיישבות היהודיות בכל א"י המערבית. האם תקום לישראל מנהיגות נחושה, שתציע עוז לתמורה בטרם פורענות, בטרם היווצרות מדינה פלשתינאית קבועה וישות יהודית זמנית?
