בשבוע שעבר פרסם בית המשפט העליון את נימוקי החלטתו לקבלת עתירתה של חנין זועבי לביטול ההחלטה שפסלה אותה מלהתמודד לכנסת התשע עשרה, אשר התקבלה ערב הבחירות בוועדת הבחירות המרכזית. כמעט חמישים שנה עברו מאז אישר בית המשפט העליון לפסול מפלגה ערבית לכנסת, ועל פי פסק הדין של הנשיא השופט אשר גרוניס, פסילה נוספת של מועמד ערבי הייתה הפעם קרובה מתמיד. בשנת 65' פסלה ועדת הבחירות של הכנסת השישית את 'רשימת הסוציאליסטים', שמקימיה היו שייכים לקבוצת 'אל-ארד' - ארגון של צעירים ערבים שחתרו תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית. על אף שפסילה של רשימת מועמדים לא הייתה אז אופציה מוסדרת בחוק, אישרה דעת הרוב את הפסילה (השופט חיים כהן התנגד לה בדעת מיעוט) בשם זכותה של הדמוקרטיה היהודית להתגונן מפני מי שמבקשים את נפשה. מאז נחקק סעיף 7א בחוק יסוד: הכנסת, המאפשר פסילת רשימת מועמדים השוללת את "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" או נגועה בהסתה לגזענות. החקיקה מסוף שנות השמונים, ערב הבחירות לכנסת ה12, הייתה אמורה למנוע את התמודדותן של שתי סיעות שכבר כיהנו בכנסת האחת עשרה. 'הרשימה המתקדמת לשלום' של מוחמד מיעארי (מאנשי קבוצת אל-ארד) ותנועת 'כך' של הרב מאיר כהנא. למעשה אפשר החוק את מניעת השתתפותו של הרב כהנא בבחירות בעילה של הסתה לגזענות. למיעארי דווקא הותר לבסוף להשתתף בבחירות, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה בג"ץ קבעו כי אי אפשר להוכיח שהוא שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מיעארי אגב גמל לסנגוריו בתמיכה בעיראק של סדאם חוסיין, ששלחה טילים לערי ישראל שנתיים מאוחר יותר, במלחמת המפרץ הראשונה. בראשית שנות האלפיים שוב תוקן החוק. התיקון נתן אפשרות לוועדת הבחירות לפסול לא רק רשימות, אלא גם מועמדים ספציפיים בתוך רשימות לגיטימיות. כמו כן נוספה עילה לפסילת מועמד או רשימה כאשר הם תומכים "במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". התיקון האחרון הביא לדיון צפוי בפסילתה של ח"כ חנין זועבי. בכנסת ה18, כאשר היא מכהנת מטעם מפלגת בל"ד, השתתפה זועבי כזכור במשט האלים לעזה, אשר במהלכו פצעו אנשי ארגון הטרור הטורקי האסלאמי IHH לוחמי שייטת ישראלים. עיקר הדיון המשפטי התרכז בשאלה האם יש לראות את זועבי כמי שתמכה במהלך של ארגון טרור. השופטים קבעו כי אין כל ראיה שזועבי ידעה על השתתפותם של אנשי הIHH במשט, ובוודאי שאין ראיה לכך שידעה על תוכניותיהם האלימות. אך זו לא הייתה העילה היחידה לפסילתה של זועבי על ידי ועדת הבחירות. מבחר מובאות שהובאו בשמה ממקורות שונים הצביעו על כך שזועבי שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והשאלה המשפטית שעמדה בפני השופטים היא כמובן מהי מדינה יהודית ואיך אפשר לשלול אותה. כאן מצאו להם שופטי ההרכב דרך סלולה, שהרי דיון שכזה התקיים בבית המשפט העליון כבר לפני יותר מ15 שנה. באותן שנים הסעיר את הרוחות ח"כ ערבי אחר, ד"ר אחמד טיבי. הוא דרש להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, והרכב בראשותו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, נדרש לקבוע האם יש בכך שלילה של ישראל כמדינה יהודית. ברק הציע מספר "מאפיינים גרעיניים" של יהדות המדינה שאין לשלול אותם. מאפיינים אלה כוללים את זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, שבה יהיה רוב יהודי; עברית כשפתה הרשמית המרכזית של המדינה; סמליה וחגיה של המדינה כמשקפים בעיקרם את המסורת היהודית; ומורשת ישראל כמרכיב מרכזי במורשת הדתית והתרבותית של המדינה. השופט יעקב טירקל שישב באותו הרכב רמז כי ברק דורש מעט מדי. אך שניהם הסכימו כי מי שמבקש "מדינת כל אזרחיה" וכוונתו היא "לפגוע ברציונל המונח ביסוד הקמת המדינה, באופן המוביל לשלילת אופייה של המדינה כמדינתו של העם היהודי - אזי יש בה כדי לפגוע במאפיינים המינימליים של המדינה כמדינה יהודית", וממילא יש עילה לפסול אותו מלכהן בכנסת. ברק וטירקל הצליחו לא למצוא ראיה לשלילה כזו במשנתו של טיבי אז. גרוניס וחבריו הצליחו לא למצוא עתה את אותו הדבר בדיוק במשנתה של זועבי. אלא שהשופט הערבי בהרכב, סאלים ג'ובראן, סבר שגם אם "מדינת כל אזרחיה" של זועבי הייתה מתגלה כשוללת את אותו מינימום שעליו דיברו ברק וטירקל, היא עדיין הייתה ראויה לכהן בכנסת ישראל: "אין לאמץ מבחן נקודתי, המכריע בשאלת ההכרה במדינת ישראל על סמך רכיב זה או אחר במדיניות המועמד", כתב ג'ובראן, "אלא ראוי לאמץ מבחן מהותי כללי - האם התפיסה המדינית המוצעת על ידי המועמד מכירה בזכות הקבוצתית של העם היהודי לבטא את זהותו הלאומית והתרבותית במדינת ישראל". כלומר, לדעת ג'ובראן די לזועבי שלא תשלול את זכותם של היהודים במדינת כל אזרחיה להניף דגל ציוני או לציין בבתי הספר את חג החנוכה. גביזון תכין חוק התשובה לג'ובראן, כמו גם לגישתו של אהרון ברק, אמורה להגיע בחוק יסוד: הלאום - חוק שקודם בכנסת הקודמת בעיקר על ידי חברי מפלגת קדימה, שלפחות על פי הרכב חבריה נחשבה כמפלגת מרכז. החוק שהוצע על ידי חבר הכנסת לשעבר אבי דיכטר קיבע למעשה את יסודות הציונות כחוק יסוד - דבר שהיה מעצים את צלע היהודית במשוואה השברירית של מדינה יהודית ודמוקרטית. חלקים גדולים של ההצעה אינם חידוש בספר החוקים. חוק הדגל הקובע את צורת דגל המדינה, את סמליה ואת ההמנון; חוק השבות המאפשר לכל יהודי לעלות לישראל; וחוק יסודות המשפט הרואה במשפט העברי מקור השראה לפסיקה במקום של לקונה חוקית - כבר נחקקו זה מכבר. ההצעה הייתה לקבע אותם בחוק יסוד, כזה שיקשה לערער עליהם וייתן להם מעמד משפטי מיוחד. סעיפים אחרים בהצעה אמורים היו לנטרל התחבטויות ופסיקות של בית המשפט העליון באשר לחוקיותם של פרויקטים ציוניים שונים. קביעה בחוק יסוד כי המדינה רשאית לפעול ולתקצב התיישבות יהודית בארץ, היא תשובה למקלות שהכניס בשנים האחרונות הממסד המשפטי במגמה של ייהוד הנגב והגליל. הקביעה כי אפשר להקים יישובים קהילתיים על פי לאום היא תשובה לבג"ץ קעדאן הבעייתי ולחוק ועדות הקבלה הקטסטרופלי. החוק, יש להודות, הכיל גם כמה סעיפים נפיצים במיוחד עם פוטנציאל נזק גדול ליחסי החוץ של ישראל, ולא פחות חשוב - למערכת היחסים עם הציבור הערבי בארץ. האחד מהותי, לבו של החוק - הקביעה כי ההגדרה העצמית הלאומית היחידה במדינת ישראל היא ייחודית לעם היהודי - הייתה שולחת אל מחוץ לכנסת את הח"כים זועבי וטיבי. השנייה, קטנונית למדי, הדיחה את השפה הערבית ממעמדה כשפה רשמית אל עבר מעמד ביניים של שפה בעלת מעמד מיוחד. הסעיף האחרון הוצא במסגרת מקצה שיפורים שעשו להצעה יו"ר הקואליציה הנוכחית, חבר הכנסת יריב לוין, וחברת הכנסת של הבית היהודי איילת שקד. אך גם ההצעה המרוככת לא הניחה את דעתה של שרת המשפטים ציפי לבני, שהתנגדה לחוק עוד בכנסת הקודמת כשזו הובאה על ידי אנשי המפלגה שבראשה היא עמדה אז. לבני הצליחה לגייס את אנשי יש עתיד ולבלום את החקיקה. אלא שחקיקת חוק הלאום מעוגנת הן בהסכמים הקואליציוניים בין הבית היהודי והליכוד והן בהסכמות שבין בנט ללפיד. ולבני, שחוששת שבסופו של דבר ייחקק חוק כל כך לא תל אביבי דווקא במשמרת שלה, קידמה רעיון לא רע בכלל. בשבוע שעבר היא מינתה את פרופסור רות גביזון לעמוד בראש צוות שינסח את החוק מחדש. מינויה של גביזון, שעמדה בעבר בראש התנועה לזכויות האזרח, יכול להיראות פוטוגני למדי בשמאל. הוא גם נראה לא רע בימין, שמכיר את גביזון של העשור וחצי האחרונים כמי שנושאת קול ציוני צלול. ועל הדרך לבני מקבלת גם נקמה מתוקה בנשיאי בית המשפט העליון בעבר, בייניש וברק. אלו הכשילו מינוי של גביזון לעליון לפני שמונה שנים, מינוי שנתמך בעוז על ידי מי שהייתה גם אז שרת המשפטים, ציפי לבני. מאותו בית כנסת תיק שגרתי בבית משפט שלום קטן במחוז דרום. משכיר תובע את פינוי הדירה המושכרת באולמו של שופט בית משפט השלום בקריית גת ישראל אקסלרד, שכן החוזה פקע ואין בכוונתו לחדש אותו. השוכר טוען כנגדו כי הוא מחזיק בנכס כחוק ומציג את הסכם השכירות שבידו. על פי המודפס בחוזה ההסכם אמנם פקע, אך בכתב יד מחדש המשכיר את החוזה לתקופה נוספת. המשכיר קופץ כנשוך נחש וטוען לזיוף. השופט ממנה מומחה מקומי לכתב יד ומבקש ממנו להכריע האם כתב היד זויף. לאחר ימים אחדים מגיע השוכר ומבקש לפסול את המומחה. מבדיקה שערך הסתבר כי המשכיר והמומחה מתפללים יחדיו באותו בית כנסת. "העובדה ששני אנשים מתפללים באותו בית הכנסת אין פירושה בהכרח כי קיימת היכרות אישית בין שני האנשים וכי קיים חשש להטיה של חוות הדעת", קבע השופט אקסלרד. השופטים לא נטלו את מלוא עשרת הקבין של שכל ישר שירדו לעולם. הם הותירו משהו גם לנו. תנו דעתכם, האם העובדה ששני אנשים מתפללים באותו בית כנסת עלולה להביא להטיית הדין?
