1. בשבוע שעבר התפוגגו האשליות והתברר שאי אפשר לסמוך על ההבטחות. מנהלי מוסדות התורה קיבלו לידיהם את תעריפי התמיכה הממשלתית החודשית לתלמידי ישיבות ולאברכים, והתברר ששיעור הקיצוץ בתקציב הוא לא פחות מ-2/3. הגיוס בכפייה של רוב בני הישיבות מתוכנן אמנם במתווה ועדת פרי רק לעוד שלוש שנים, אבל שר האוצר לפיד ופקידיו לא משתהים ומבקשים כבר כעת להכות את התורה דרך הקמח. קיצוץ שמותיר רק שליש מתקציבי הישיבות משמעותו השלכתו של עולם התורה אל מציאות של מצוקה כלכלית משתקת. זה נעשה תוך התנערות מאחריות או גרוע מכך - כוונה מודעת לפורר ולמוטט. 2. ייתכן שבמציאות הכלכלית הקשה אין מנוס מקיצוץ מסוים בתקציבי הישיבות. מסתבר שיש מקום לבדוק ולוודא שרק מי שבאמת עוסקים בתורה יומם ולילה במסירות ובהתמדה יזכו לתקצוב ולדחיית גיוס לאורך שנים. יש מקום גם לנהל ויכוח רעיוני והלכתי כדרכה של תורה עם הגישה הרווחת בציבור החרדי לפיה מי שעוסקים בתורה פטורים ממלחמת מצווה. להוכיח שלא רק בימי דוד המלך ויואב בן צרויה אלא גם בימינו אין סתירה בין התגדלות בתורה להתגייסות למערכות ישראל. צריך גם לפתח שיח עם הציבור החרדי על המשמעות הכלכלית של פלח אוכלוסייה הולך וגדל של לומדי תורה שפרנסתם מוטלת על הציבור. נכון ומוצדק לחתור בהדרגה ובמתינות למצב בו בעוד חלק מכובד מהציבור החרדי ממשיך להקדיש את חייו ללימוד תורה והתגדלות בה, יילך ויגדל מספרם של יהודים חרדים שישלבו תורה עם דרך ארץ. הרי זה מה שהיה מאז ומעולם בכל קהילות הקודש. רק בדור המדבר כולם אכלו מן ולמדו תורה. בשאר הדורות רק יחידי סגולה זכו לעסוק בתורה יומם ולילה כל חייהם, והשאר - ביניהם תלמידי חכמים מובהקים ואפילו גדולי ישראל - עבדו לפרנסתם ולמדו בזמנם הפנוי. אבל כל זה לא יכול להיעשות בדרך הנוכחית, דרך של התנערות מאחריות לעתיד הישיבות, דרך של כפייה דורסנית ומתנשאת, דרך שעלולה להביא לתוצאות הפוכות של התבצרות עוד יותר עמוקה של הציבור החרדי בשיטתו המסתגרת. 3. יאיר לפיד ומפלגתו הם האשמים העיקריים בגזרות על עולם התורה. אבל האחריות מוטלת גם על ראש הממשלה ומפלגתו וכמובן גם על המפלגה שלנו, הבית היהודי, שלא קיימה את הבטחתה לעמוד בפרץ ולמנוע פגיעה בעולם התורה. אל תדאגו, יהיה בסדר, תסמכו עלינו - הבטיחו לנו בימי המשא ומתן הקואליציוני. הבטיחו ולא קיימו. לא רק שלא שמרו על עולם הישיבות החרדי - אפילו על רבותיהם, תומכיהם ומצביעיהם ממוסדות התורה הציונים לא הצליחו לשמור. מישהו כאן נרדם בשמירה, והכישלון זועק לשמיים. במשך שנים אמרו לנו שלמוסדות החינוך של הציונות הדתית אין כסף משום שהמפלגה שמייצגת אותם קטנה וחלשה. תנו לנו עשרה מנדטים ותראו איך המצב ישתפר, הבטיחו. אז הנה, קיבלתם אפילו 12 מנדטים, מה עשיתם בהם למען בוחריכם? איזו מין ברית יש לנפתלי בנט עם יאיר לפיד, שמאפשרת לשר האוצר לפעול כך? מי היה מאמין שקיצוץ כזה בתקציב מוסדות התורה יעבור בוועדת הכספים בראשות ניסן סלומינסקי - האיש שחזר לכנסת בזכות המוניטין שלו בדיוק בתחום הזה של דאגה לתקציבי המוסדות? האם אצל ליצמן או גפני זה היה יכול לקרות?! איפה אבי וורצמן, סגן שר החינוך? ומה עם שר החינוך עצמו, הרב שי פירון? האם מאז שהפך למספר 2 של לפיד החליט להפנות עורף לעולם התורה שבתוכו צמח? האם הוא לא מבין שהקיצוץ הזה משמעותו הרס עולם התורה? האם הוא אדיש לכך? 4. ישנן אינדיקציות לכך שנפל האסימון אצל נפתלי בנט וחבריו. נראה שכעת, לאחר שהקיצוץ הפך למציאות כואבת ובעקבות הזעקה שקמה, הם מבינים שעליהם לפעול בנחרצות. אבל הציבור כבר לא מאמין כעת להצהרות והבטחות, הוא מבקש לראות תוצאות. מאה ימי החסד של הקואליציה הזאת עברו מזמן, וכבר אי אפשר לתת לנבחרינו אשראי בלתי מוגבל וחסינות מביקורת. התמונה המסתמנת כעת היא של סדרת כישלונות מדאיגה. בבחירות לרבנות הראשית, בהחלטת הממשלה על שחרור המחבלים, בפתיחת המשא ומתן המדיני ובעוד מספר החלטות חשובות - הבית היהודי נשאר במיעוט ולא מצליח להשיג את מטרותיו. חשוב לבחון מדוע זה קורה לפני שרשימת הכישלונות תתארך. כמובן שלהרכב הקואליציה יש חלק משמעותי בבעיות, ובין השאר יש צורך לבחון אם אפשר לשנות אותו. חלק מהתקלות קורות כנראה בגלל חוסר ניסיון פוליטי, ומשום שיו"ר המפלגה עסוק ביותר מדי דברים במקביל. אך נראה שבעיה שורשית יותר טמונה בכך שבנט מכוון אל לב בוחריו העתידיים יותר משהוא מכוון אל מי שהצביעו עבורו הפעם. הוא לא מסתפק ב-12 המנדטים שלו, רואה אותם כמונחים בכיסו, ובהחלטות שהוא מקבל ניתן יותר מדי מקום לשאלה איזו התנהלות תביא לו עוד מנדטים חילונים בסקרים ובבחירות הבאות. זו אולי הסיבה לכך שבנט נגרר לתמוך במועמדותו חסרת הסיכויים של הרב דוד סתיו. מבחינת התדמית שלו בקרב קהל המצביעים החילוני, יותר חשוב היה לו להיות מזוהה עם הרב סתיו - אפילו אם יפסיד - מאשר להביא לבחירתו של רב ציוני שמקובל גם על ש"ס, אך אינו נתמך בידי החילונים והתקשורת. אבל בנט חייב להבין שאסור שהחיזור אחרי המנדטים הנוספים ייעשה במחיר של הנחלת כישלונות ומפח נפש למי שהביאו לו את המנדטים הקיימים. בשבוע שעבר פגשו רבים מהם את הקיצוץ המכאיב והבלתי מוצדק בקצבאות הילדים, בעוד לפיד חוגג ומתפאר בקיצוץ הזה. הקיצוץ העמוק בתקציב הישיבות, בניגוד להבטחות, סימן את קץ עידן האמון המוחלט והאשראי הבלתי מוגבל. מעתה בנט יצטרך לספק לבוחריו תוצאות ולא הבטחות. הרחבת התמיכה והבאת מנדטים נוספים היא מטרה ראויה, אבל לא על חשבון הישגים שצריך וניתן להשיגם כאן ועכשיו, ובטח שלא במחיר של כישלונות כואבים. אם בנט לא יבין זאת, גם 12 המנדטים שכבר אצלו עלולים להתפורר לו בין הידיים.
