בנימין נתניהו, ייאמר לשבחו, ידע לשנות קו בסוגיה הסורית בעיתוי הנכון - לאחר שכוחות אסד השתמשו בנשק כימי. עד לאחרונה הכתיב נתניהו לשרי ממשלתו דממת אלחוט, אך אי אפשר להתמיד בשתיקה נוכח האדישות שמגלה העולם כלפי מעשה הזוועה. נכון, רוב הלוחמים נגד אסד ישישו לגמול בריבית דריבית למיעוטים בסוריה, כנקמה על האכזריות רבת השנים שגילתה משפחת אסאד כלפי הרוב הסוני במדינה. בהתאם לכך יש היגיון בעצתו של האסטרטג ד"ר אדוארד לוטוואק, אשר טוען שהמצב האידיאלי מבחינתה של ארה"ב (ואולי גם מבחינתה של ישראל) הוא אי הכרעה בין הצדדים והקזת דם הדדית. לממשלת ישראל הייתה סיבה נוספת לשמור עד כה על ניטרליות: הזדהות ישראלית גלויה עם המתקוממים רק הייתה מסייעת לאסד, ובכל מקרה הייתה נדחית על ידי המתקוממים - במיוחד לאחר שגרורות אל-קאעידה השתלטו על הנהגת הלחימה בצד הסוני. אבל לקו הניטרלי יש חסרונות משלו, והוא מזכיר את האסטרטגיה שנקטו מנהיגי צרפת ובריטניה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר חתרו לסכסך בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. המלחמה בין סטאלין להיטלר אמנם פרצה בסופו של דבר, אבל זה קרה מאוחר מדי ותוך תשלום מחיר כבד. ראשית כול, תמיד קיימת אפשרות לשותפות טקטית בין הניצים, כמו שגם אירע בהסכם בין סטאלין להיטלר. כזכור, איראן השיעית לא נמנעה מלסייע לאנשי הטליבן הסונים באפגניסטן ולקבוצת אל-קאעידה הסונית בעיראק - העיקר להחליש את השטן הגדול, ארה"ב. איראן גם ציידה את החמאס הסוני על מנת לפגוע בשטן הקטן, ישראל. משטר האייטולות מנסה בעקביות ליצור ברית עם הסונים על רקע שנאה משותפת לישראל, ולאחר מהפכת-הנגד במצרים ישנם אנשי חמאס, כולל מוחמד דף, המבקשים לחדש את הברית עם איראן והחיזבאללה. זאת ועוד: הגישה הניטרלית המנוכרת הופכת מיליוני חפים מפשע לפליטים במקרה הטוב ולקרבנות במקרה הגרוע. האזור שלנו הוא אמנם כפוי טובה, אבל הגישה הצינית של המערב תיזכר לתקופה ממושכת ותשאיר אדמה חרוכה. כך לדוגמה נכונות המערב להעלים עין כאשר סדאם חוסיין השתמש בנשק כימי במלחמתו מול איראן עודדה את השאיפה האיראנית לנשק גרעיני וביססה תמיכה רחבה לתוכנית הגרעין גם אצל מתנגדי המשטר בטהרן. סדאם מצדו שאב משתיקת המערב תעוזה לפלוש לכווית. השימוש בנשק כימי כבר לא נחשב בתקופתנו לחציית קו אדום בוהק, אלא כמעט לשטח אפור. מי שמבקש לסנגר על מדיניות רוזוולט וצ'רצ'יל בתקופת השואה, טוען שגם אם היו מפציצים את פסי הרכבות המובילים למחנות המוות ואת תאי הגזים - הגרמנים ועוזריהם היו מסוגלים להמשיך ברצח עם בשיטות פרימיטיביות יותר. כך, להבדיל, נוכח מספר ההרוגים בסוריה, שכבר חצה את ה100 אלף, נשאלת השאלה: מלאך המוות מה לי הכא (בגזים) ומה לי התם (בנשק קונבנציונלי)? ובכל זאת יש הבדל בין רצח תעשייתי תוך שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי להצטברות של מעשי רצח בנשק קונבנציונלי. ההפצצה האטומית על הירושימה ונגסאקי מעוררת יותר חלחלה, למרות שסדרת הפצצות התבערה על טוקיו שביצע חיל האוויר האמריקני גבתה יותר קרבנות. אם יישבר הטאבו על השימוש בנשק כימי וביולוגי, תקצר הדרך לשימוש בנשק גרעיני. בשואה היה חשוב שהגרמנים יבינו כי למישהו אכפת ממעשי הזוועה שלהם. כאשר לב בשר מזועזע מתחלף בלב אבן המגייס נימוקים רציונליים לעילא וריאלים למהדרין, אנו בבעיה. תגובה חייבת להגיע לא רק כדי לעצור את פשעיו של אסאד, אלא גם כדי לעצור את ההתבהמות של הקהילה הבינלאומית. ארדואן כסמל בתחום אחד הקשור למציאות המדינית המסובכת אפשר לומר שחלה התקדמות: בתקשורת הישראלית כבר לא מתנצחים סביב השאלה מי איבד את טורקיה. עד לא מכבר האשימו בעלי הטורים בהידרדרות היחסים את ממשלת נתניהו, הנוכחית והקודמת. ישראל לדעתם הייתה חייבת להתנצל על פעולת השייטת נגד הספינה מרמרה שניסתה לפרוץ את הסגר הימי על עזה, או לחלופין לבקש מחילה על הכיסא הנמוך שעליו הושיב סגן שר החוץ לשעבר דני איילון את שגריר טורקיה בישראל. אך לאחר שאפילו הממשל האמריקני, שהשקיע רבות כדי להפוך את ארדואן, "ידידו האישי" של אובמה, לסמל האסלאם המתון והדמוקרטי, מסתייג ממתקפות ראש ממשלת טורקיה על ישראל - מה נותר לפרשנים להגיד? כעת ברור גם להם שכל התרפסות מול ארדואן לא הייתה מועילה נוכח נחישותו לרכוש השפעה טורקית בעולם הערבי במטבע אנטי ישראלי. אולי יהיה זה אופטימי מדי לחשוב שהלקח לגבי טורקיה יילמד גם בהקשר של פרטנרים אחרים, אבל לקראת שנה חדשה חייבים להיות אופטימיים. איומי סרק עסקני הציבור החרדי משמיעים תכופות את האיום שהציבור החרדי יירד מהארץ אם יתגברו הגזירות נגד עולם התורה, ובמיוחד כאשר מדובר בהתערבות המדינה בתוכנית הלימודים במגמה לתגבר את לימודי הליב"ה. מוטב לציבור החרדי לשקול היטב את האיום הזה, ולא רק מנימוקים הלכתיים של מצוות יישוב הארץ אלא גם משיקולים פרקטיים. כך למשל, לאחרונה החליטה ממשלת פלנדריה הפלמית לחייב את בתי הספר החרדיים באנטוורפן ללמוד נושאים כמו האבולוציה ו"חינוך מיני". אם יסרבו בתי הספר לדרישות, הם לא יהיו ראויים למימון ממשלתי. יש לציין שפלנדריה נחשבת עדיין למעוז דתי באירופה שעוברת תהליך מהיר של חילון (להוציא את המוסלמים כמובן). הטענה המושמעת בפי השלטונות היא שהאוכלוסייה החרדית במדינה, שפעם התבססה על ענף היהלומים, נופלת באחוזים ניכרים מתחת לקו העוני. לכן נדרשים בתי הספר החרדיים להיפתח לנושאים שיאפשרו לתלמידים להתמודד עם המציאות המודרנית, וכך לא ייפלו לנטל על החברה. התגובה החרדית באנטוורפן היא שאם תתממש הגזירה הם ישלחו את הילדים ללמוד בבריטניה, אבל גם מעבר לתעלה מתחילים לשמוע על כוונות דומות. נתעלם לרגע מהסחף לעבר החילון שקיים בחברה המערבית האירופית, וגם מהחוקים נגד שחיטה ומילה אשר צצים חדשים לבקרים במדינות אירופה. גם בחברות הסובלניות ביותר, הציבור החרדי אינו יכול לצפות שהציבור הכללי יתמוך כלכלית באורח חייו, במיוחד לנוכח המצוקה התקציבית השוררת ברוב מדינות אירופה. במצב כזה, הגזירות של לפיד ובנט אשר יכפו לימודי אנגלית ומתמטיקה נראות כעסקה טובה יותר לציבור החרדי לעומת מה שצפוי להם בניכר.
