בשעה טובה נפתחת בימים אלה שנת הלימודים תשע"ד. השנה נקראת אמנם תשע"ד, אבל היא נפתחת משום-מה בתאריך לועזי אקראי הסמוך לתאריך לועזי אחר, 1 בספטמבר. ילדי ישראל לא יספיקו, בימים הספורים שבין 27 באוגוסט או 1 בספטמבר לבין ראש השנה, ללמוד על חגי ישראל ותרבותו. אזרחי ישראל ימשיכו לשאול את השאלות התמוהות כמו מתי "יוצא" השנה ראש השנה ומתי "נופל" יום הכיפורים. כבר למעלה מ-3500 שנה שמועדים אלה חלים בא' בתשרי ובי' בו, עוד מהימים שבהם איש לא חלם על הלוח הנוצרי ("הכללי", "האזרחי"). חגי ישראל אינם "יוצאים" ואינם "נופלים". אתגר לא מסובך למשרד החינוך ולשר העומד בראשו: במקום קיבוע של תאריכים לועזיים חסרי משמעות, מה יותר פשוט מלקבוע שכל שנת לימודים תיפתח בא' באלול, וכך יהיה חודש לימודים מלא עד ראש השנה. כך יהיו לימודים סדירים במשך חודש, ולא המשך הבטלה של החופש הגדול עד "אחרי החגים". כמובן שמייד יקומו תלמידים, ובעיקר מורים ומורות, ויתבעו את עלבונו של החופש הגדול, מחשש שזה יקוצר. גם בלי להגיע להחלטה בימים אלה של ייאוש, הינתקות ואובדן דרך חשוב לשוב אל השורשים ולהשיב את התקווה ואת הציונות למחוזותינו. זהו צורך קיומי ללא קשר עם היותו של אזרח ימני או שמאלני בהשקפותיו הפוליטיות, דתי או חילוני במנהגיו ובאורחות חייו הדרושה שחופש זה ארוך מדי ובזבזני מדי (סוגיה זו ראויה לדיון נפרד), אין כל בעיה להחליט שחופש זה יתקיים בחודשים תמוז-אב במקום ביולי-אוגוסט. חום יולי-אוגוסט זהה לחום תמוז-אב. אין כל קושי ששנת הלימודים תתחיל בא' באלול ותסתיים בל' בסיוון במקום 1 בספטמבר עד 30 ביוני. חגי ישראל ומנהגיהם קשורים בלוח העברי ובעונות השנה בארץ ישראל. מי שמאחל שנה טובה בימים אלה מתכוון לשנה העברית החדשה, כלומר לזו המתחילה בא' בתשרי ולא לזו שמתחילה השנה – במקרה – ב-5 בספטמבר, ובשנה הבאה תיפתח בתאריך אחר כלשהו. לוח שנה הוא מחזורי מטבעו, ואינו יכול להתייחס בכל שנה לתאריכים אחרים עבור אותם מועדים ואירועים. אבל, לא ניתן לתת משמעות לכך בעיני ילדים ומבוגרים כאשר מתנכרים ללוח שלנו. הזדמן לי לאחרונה לשוחח עם תלמידת כתה ד', ילידת פברואר, ילידת פורים. אותה תלמידה לא זו בלבד שלא ידעה את התאריך העברי של יום הולדתה ושהוא חל בחודש אדר; היא אף לא ידעה מהו חודש אדר, וממילא גם לא מהם החודשים האחרים בלוח השנה היהודי. במציאות זו סכנת ההתבוללות מאיימת לא רק בתפוצות, אלא גם בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אגב, חברתה, תלמידת החינוך הממלכתי-דתי, ילידת אדר, ילידת פורים, אבל איננה מכירה את החודשים הלועזיים. אין מנוס משימוש מקביל בשני הלוחות, ואין להתעלם מאחד מהם. טוב עשו חלוצי ההתיישבות הציונית כאשר חידשו את מנהגי החגים היהודיים וקיבעו את קשרם לעונות השנה ולפעילויות החקלאיות: חג הקציר, חג הביכורים, חג האסיף, ט"ו בשבט. מעשה מבורך זה איננו שלם כאשר האירועים אינם מתפרסמים על-פי הלוח העברי (אין מניעה לפרסם גם את התאריך הנוצרי). כמו כן: כאשר העירייה של העיר העברית (?) הראשונה מפרסמת, למשל, שאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל יתקיימו ב-22 באפריל – במקום לציין ד' באייר – היא מנתקת את הקשר ההיסטורי ליום העצמאות. בימים אלה של ייאוש, הינתקות ואובדן דרך חשוב לשוב אל השורשים ולהשיב את התקווה ואת הציונות למחוזותינו. זהו צורך קיומי ללא קשר עם היותו של אזרח ימני או שמאלני בהשקפותיו הפוליטיות, דתי או חילוני במנהגיו ובאורחות חייו. לוח השנה העברי הוא גם המכנה המשותף והמקשר בין כל היהודים בעולם, המתחילים בקרוב את שנתם החדשה. שנה טובה! שנת תקווה!
