1. נתונים כלכליים רשמיים שהתפרסמו בימים האחרונים מלמדים שככל הנראה הגירעון בתקציב המדינה לשנת 2013 יהיה קטן יותר ממה שסברו תחילה. גם בסעיף ההוצאות וגם בסעיף ההכנסות המצב משופר לעומת התחזיות של אנשי האוצר. זה לא אומר שצעדי החירום שנקטה הממשלה היו מיותרים. אדרבה, השיפור במצב הוא במידה לא מבוטלת תוצאה שלהם. ועדיין מסתבר שניתן יהיה לוותר על חלק מהגזירות, והשאלה היא כמובן על מה. ככל הנראה יהיו למדינה עוד כמה מיליארדים לחלק. יהיו מי שיאמרו שבמקום שהמדינה תחלק יותר כסף, מוטב שהיא תיקח מאיתנו פחות ממה שתכננה לקחת, ומכאן שיש לבטל חלק מהעלאת המיסים המתוכננת. אך מכיוון שהקיצוצים לא נעשו באופן רוחבי ושווה ויש אוכלוסיות ספציפיות שנפגעו יותר מאחרות, מן הראוי להפנות את העודפים התקציביים קודם כול למיתון הפגיעה הקשה באותן אוכלוסיות. במיוחד אמורים הדברים כלפי קיצוצים עמוקים שנעשו בעיקר מתוך אג'נדה של מפלגת 'יש עתיד', כששאר מפלגות הקואליציה נגררות אחריה בלי מחשבה מעמיקה. 2. לפני כל דבר אחר, יש להחזיר לפחות חלק מהכסף שקוצץ מקצבאות הילדים. הקיצוץ החד בקצבאות הללו הוא פגיעה בלתי מוצדקת גם בשכבות החלשות וגם במעמד הביניים. במשפחות עניות הוא יגיע עד לכדי פגיעה בצרכים בסיסיים ביותר כמו תזונה והלבשה. בניגוד לדברים המקוממים שנאמרו כדי להצדיק את הקיצוץ החד והכואב, משמעות הקיצוץ איננה החזרת האחריות הכלכלית לגידול הילדים מהמדינה אל ההורים. עוד לפני הקיצוץ נשאו ההורים בעול העיקרי. גידול ילדים דורש משאבים רבים של זמן ותעצומות נפש, והוא דורש גם משאבים כספיים. בבתי המשפט לענייני משפחה נהוג לחייב בדמי מזונות עבור כל ילד בסכום מינימלי של כ1,250 שקלים. 140 השקלים לילד שהמדינה נותנת כיום הם חלק קטן מזה, פחות ממה שמקובל ברוב המדינות המפותחות. ימי 'חוק הלפרט' העליזים כבר מזמן מאחורינו, וכיום אין קצבאות נדיבות שבזכותן הבאת ילד לעולם במשפחה ברוכת ילדים היא משתלמת כלכלית. גם אם יועלו הקצבאות לכדי 200 או אפילו 300 שקלים לילד, עדיין עיקר העול הכלכלי יישאר על ההורים. אין שחר לדיבורים של לפיד על כך שהקיצוץ מבשר מעבר מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה. רוב מוחלט של ההורים מקבלי הקצבאות עובדים ומפרנסים את ילדיהם ממשכורתם, והקצבה איננה יותר מהשתתפות מסוימת של המדינה שמקלה את העול ומעלה קצת את רמת החיים. מעבר לעניין הסוציאלי, ההשתתפות הכלכלית של המדינה נושאת עמה מסר שטיפוח משפחה וגידול ילדים הם ערך לאומי, ולא רק עניין פרטי של ההורים. לכן גם בעת מצוקה תקציבית אין סיבה שהמדינה תצמצם את השתתפותה באופן דרסטי, הרבה מעבר לקיצוץ שנעשה בתחומים אחרים. כדאי שמישהו יסביר ליו"ר 'יש עתיד' שהילדים שלנו הם העתיד של המדינה. אי אפשר מצד אחד לדבר על כך שאין לצה"ל מספיק חיילים, ומצד שני לפגוע בהורים שמגדלים את חיילי העתיד. במדינות המערב שבהן יש ילודה נמוכה קיימות תופעות קשות של הזדקנות האוכלוסייה, עומס על קרנות הפנסיה והתרבות של אוכלוסיות מהגרים אסלאמיות על חשבון האוכלוסיות הוותיקות. אשרינו שאצלנו המצב טוב יותר, ועל המדינה לעודד זאת. 3. נתח נוסף מעודפי התקציב יש להקצות להחזרת חלק מהכסף שנלקח מהישיבות. עומק הקיצוץ בתקציב לימוד התורה לשנתיים הבאות הוא בלתי נסבל. אין כמעט מוסד לימודי שמסוגל להחזיק מעמד לאחר קיצוץ של כמחצית מתקציבו באבחת חרב אחת. ליאיר לפיד ואנשיו זה אולי לא אכפת, אבל חובה על עם ישראל בכלל ועל מפלגות הבית היהודי והליכוד בפרט להיאבק כדי להציל את הישיבות מהתמוטטות כלכלית. הנתונים הכלכליים האופטימיים הם הזדמנות שיכולה לסייע למאבק הזה, שצריך היה לנהל אותו בכל מקרה. אנשי 'הבית היהודי' צריכים לנצל את שליטתם בראשות ועדת הכספים כדי לחייב את שר האוצר ואנשיו לשנות את גישתם. ראשי 'הבית היהודי' מבטיחים שידאגו לבטל לחלוטין את הפגיעה בישיבות הציוניות ולמזער את הפגיעה בכל הישיבות. אפשר להבין את זה שאנשי הציונות הדתית דואגים יותר לישיבות 'שלהם'. גם המפלגות החרדיות נהגו כך כאשר הן ישבו בקואליציה. כלכלית, קל הרבה יותר לדאוג לישיבות הגבוהות הציוניות בפני עצמן, משום שמספר תלמידיהן הכולל אינו עולה על מאות בודדות. ועדיין לא נכון, לא ראוי ולא כדאי ליצור אפליה בוטה מדי בין תלמיד ישיבה חרדית לתלמיד ישיבה ציונית. הציונות הדתית צריכה לדאוג לתלמידי הישיבות החרדיות, גם במסגרת של יחסי גומלין ועזרה הדדית, וגם משום שאיננו רוצים לראות ובטח שלא להיות שותפים לביטול תורה עצום כתוצאה מקריסה כלכלית של ישיבות. נכון ורצוי לצמצם את מספר הלומדים המתפרנסים מן הצדקה ומן הקופה הציבורית לאורך שנים ארוכות, אך יש לעשות זאת בתהליך ארוך טווח, במתינות ובהדרגה, ולא בקיצוץ חד ואכזרי. 4. ערב יום הכיפורים יש להרבות אחדות בעם ישראל ולהנמיך את אש המחלוקת. בציונות הדתית מתגברים קולות האכזבה מהברית עם 'יש עתיד' ומתוצאותיה. זה הזמן לפעול כדי לצמצם את הפגיעה בציבור החרדי ולאחות את הקרע שנפער בקרב ציבור שומרי המצוות. גם החרדים מצדם צריכים לעשות צעדים בוני אמון, לרסן את הביטויים החריפים והמקוממים שנשמעים אצלם, ולתת לציבור הדתי-לאומי תחושה שאפשר ליצור ברית אמינה איתם, שבמסגרתה יובטחו האינטרסים החיוניים של כל הצדדים. חלק מהעניין צריך להיות גם התחשבות של החרדים באילוצים הכלכליים והביטחוניים של המדינה והבנה שצריכים לבוא גם שינויים, כאלה שלא יפגעו בציבור החרדי ובאורח החיים התורני אלא יעשירו ויחזקו אותם.
