מאז ראש השנה, ובעצם עוד לפני כן, אי אפשר היה להתחמק מהעיסוק התקשורתי האובססיבי במלחמת יום הכיפורים. חייבים להודות, הכיסוי היה מקיף – אם כי מי שרוצה לצפות ולהאזין לכל הכתבות והשידורים צריך לפנות את היומן כנראה עד חנוכה – ואִפשר להבין ואפילו לחוש את האווירה של היהירות ערב המלחמה, את השבר הגדול בתחילתה, את גבורת הלוחמים, את המפנה ואת הניצחון. מה לא עשו תחקירנינו ועיתונאינו החרוצים בשבילנו? פרסמו קטעים מעדותה של גולדה בוועדת אגרנט, חשפו בעליות גג צילומים מאובקים של הקרבות, הפגישו בין לוחמים שלא התראו מאז, ניתחו את המהלכים של המנהיגים וראשי הצבא, הציעו תיאוריות קונספירציה ולא שכחו כמובן את מלחמות הגנרלים. ואלה רק דוגמאות בודדות. אמנם מדובר בתאריך עגול, ובכל זאת יש משהו מוגזם, כמעט חולני, בחיטוט בפצעים הישנים, שהגיע השנה לשיאים חדשים. אין ספק שאחת הסיבות - מעבר לספורט התקשורתי הלאומי של הלקאה עצמית - לסיקור חסר הפרופורציות, היא הרצון להעביר את המסר שאסור לנו לסמוך על עצמנו ושמלחמת ששת הימים הזיקה יותר מאשר הועילה. המסקנה המתבקשת: אנחנו חלשים, עלינו לחתור להסכם שלום כמה שיותר מהר, ורצוי כזה שיפטור אותנו מהישגי ששת הימים. נדמה שללוגיקה הזאת, במיוחד בימים שבהם המרחב סביבנו בוער, יש הרבה פחות קונים. אבל כדאי להוסיף עוד הסבר, קצת יותר פרוזאי, לקדחת המלחמה שאחזה במדיה: עונת החגים. זו אמנם חגיגה למחלקות הפרסום של כלי התקשורת, אבל כאב ראש גדול לעיתונאים. איך, הם שואלים את עצמם, נמלא כל כך הרבה עמודים ושעות שידור בזמן כה קצר? התשובה: פרויקטים מיוחדים. כך למשל יכולתם לקרוא במוסף הדגל של ידיעות אחרונות, 7 ימים, של יום כיפור פרויקט מושקע מיוחד: בעלי הטורים במוסף מראיינים זה את זה. ארבעים למלחמה הם אפוא חבל הצלה ארוך במיוחד, ולכן התכוננו אליו במערכות מבעוד מועד – שבועות וחודשים מראש, וניצלו אותו אפילו כדי להעניק נפח למוספי ראש השנה. שורה תחתונה: האם היה כאן רצון להעביר מסרים תבוסתניים? בהחלט, אבל גם אי אפשר לזלזל בשיקולים המסחריים והמקצועיים הקרים. מי יודע, אולי אם הקברניטים שלנו היו מפנימים את התובנה הזו ערב אותה מלחמה - מתעמקים פחות בכוונות האויב ויותר בעובדות בשטח - התמונה הייתה נראית הרבה יותר טוב.
