את אכזבתו מהחלטת נשיא ארה"ב שלא לצאת למתקפה צבאית נגד משטר אסד, ביטא ראש הממשלה נתניהו בציטוט של הפתגם הידוע ממסכת אבות "אם אין אני לי מי לי". נתניהו הבין שהבריחה של אובמה מהבטחתו להעניש את אסד מקרינה גם כלפי איראן ופרויקט הגרעין שלה, והסיק שישראל לא תוכל לסמוך על ארה"ב גם בנושא הזה - שהוא חמור וקריטי הרבה יותר מהנשק הכימי של אסד. נאומו של נתניהו באו"ם השבוע היה המשך ישיר לאותה תפיסה ואותו קו. בעוד אובמה ומדינות המערב תולים תקוות בערוץ הדיפלומטי שנפתח זה עתה, נתניהו בא לאו"ם כדי להזהיר אותם מפני תעתועיו של רוחאני ולהשאיר את האופציה הצבאית על השולחן. ראש הממשלה רמז באופן ברור שלישראל יש יכולת לתקוף את פרויקט הגרעין האיראני גם בלי עזרה ממדינות נוספות, ובלית ברירה היא גם תעשה זאת. בניגוד להאשמותיהם של מבקריו בישראל ובעולם, נתניהו הוכיח בשנותיו הרבות כראש ממשלה שהוא רחוק מלהיות שש אלי קרב. גם האיום במתקפה צבאית נגד הגרעין האיראני משמש אותו בעיקר כאמצעי יעיל כדי לדרבן את מדינות המערב להפעיל כלים אחרים - בראש ובראשונה סנקציות כלכליות. בלי הסנקציות הללו איראן לא הייתה מגיעה לשלב הנוכחי, בו היא מבקשת להסתיר את ציפורניה ולהפגין התמתנות כדי להציל את כלכלתה. תפקידה של ישראל כעת הוא לדאוג שהעולם לא יתפתה להבטחות ומתק שפתיים, ולא יסיר את הסנקציות לפני שיובטח כי משטר האייתולות האסלאמי הקיצוני לא יחזיק בידיו נשק גרעיני. מסתבר שהסכנה של איראן גרעינית לא נתפסת כמאיימת דיה בעיני ראשי מדינות המערב, והם זקוקים לזריקת מוטיבציה נוספת בדמות השאיפה למנוע מתקפה צבאית ישראלית. כמובן שאיום במתקפה כזאת לא יהיה אפקטיבי אם הוא לא יהיה אמין. כדי שמדינות המערב לא יתפתו למהר ולהסיר את הסנקציות, הן צריכות להיות משוכנעות שבמצב של היעדר אלטרנטיבה ישראל אכן תתקוף בכוחות עצמה. בניגוד להאשמותיהם של מבקריו, נתניהו הוכיח בשנותיו הרבות כראש ממשלה שהוא רחוק מלהיות שש אלי קרב. גם האיום במתקפה צבאית נגד הגרעין האיראני משמש אותו בעיקר כאמצעי יעיל כדי לדרבן את מדינות המערב להפעיל סנקציות כלכליות מבחינה זאת, מבקריו הפנימיים של נתניהו המתנגדים למתקפה צבאית יורים לעצמם ברגל בהתקפותיהם הפומביות עליו. איום אמין של ישראל במתקפה צבאית עשוי, כפי שכבר הוכח, להמריץ את מדינות המערב לטפל באיום האיראני באמצעות הכלי האפקטיבי למדי של סנקציות כלכליות, וכך יוסר הצורך במתקפה צבאית. לעומת זאת, אם התחושה בעולם תהיה שידיו של נתניהו כבולות בגלל ההתנגדות לתוכניותיו בממסד הביטחוני, במערכת הפוליטית, בתקשורת ובדעת הקהל - התוצאה עלולה להיות חיבוק ידיים של המערב שדווקא הוא לא יותיר לישראל ברירה אלא לתקוף בעצמה. נתניהו עמד השבוע מול העולם כולו כבקיא ויודע ובטוח בצדקתו. את זירת האו"ם הוא מכיר כבר קרוב לשלושים שנה - עוד מימי כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, תפקיד שהתמנה לו בגיל 35 בלבד. הנושא האיראני עומד בראש מעייניו כבר שנים, וספק אם יש מישהו בישראל או בעולם שנותן את דעתו עליו בעקביות כמוהו. ראש ממשלתנו רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא בעל כישורים אישיים רבים וניסיון פוליטי, מדיני וכלכלי רב. כבר כמה שנים שהמערכת הפוליטית לא מצליחה להעמיד מולו מועמד בר-תחרות על תפקיד ראש הממשלה. הסנקציות שגרמו לאיראן לפנות למסלול הדיפלומטי הן במידה רבה תוצאה של אזהרותיו ולחציו השיטתיים על ארה"ב ועל מדינות אירופה המערבית. לישראל אסור לעשות טעויות מול האיום האיראני הקיומי הניצב בפניה. בין השאר אסור לה גם להיראות מהססת ומפולגת. הדיון היסודי והנוקב בשאלת המתקפה הצבאית הישראלית כבר התקיים כאן מעל לכל במה. ידוע שהיתכנותה וכדאיותה שנויים במחלוקת, ושבין המומחים הצבאיים והמדיניים יש לה מתנגדים חריפים וגם תומכים נחרצים. לאחר שהדעות השונות נשמעו היטב - בדיון שמוטב היה שייערך בבמות יותר דיסקרטיות - זה הזמן לתת גיבוי לראש הממשלה ולעמוד מאחורי הדרך שבה בחר להתמודד עם האיום. וכמובן לא לשכוח להתכוון היטב בתפילת "שלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך". להשלים את המצווה הזעקה הציבורית שקמה - בין השאר מעל דפי עיתון זה - בעקבות הפגיעה האנושה בתקציבי הישיבות, עוררה את ראשי הבית היהודי לפעולה נמרצת בנושא. בנט, אריאל וחבריהם הבטיחו למתן את הפגיעה התקציבית בישיבות החרדיות, ולבטל לחלוטין את הפגיעה בישיבות הציוניות. השבוע הודיעו אנשי המפלגה שהמטרה הושגה. לדבריהם, ישיבות ההסדר יקבלו ב2013 תקציב שאפילו יעלה על מה שקיבלו בשנה שלפניה, ואילו תקציב הישיבות הגבוהות הציוניות בשנת 2013 יהיה שווה לזה של שנת 2012. יש לברך את אנשי הבית היהודי על מאמציהם המתמשכים ועל התוצאות שהניבו עד כה. ועדיין מוקדם לצאת בחגיגות, משתי סיבות. ראשית, כפי שכתבנו כאן לפני מספר שבועות, לאחר ששבענו הבטחות ודברי הרגעה שהתבררו כחסרי כיסוי, אנו מבקשים לראות תוצאות ולא הבטחות. לכן נוכל לברך בפה מלא על ההישג רק לאחר שההחלטות הנדרשות יעברו בכל הפורומים המתאימים, כולל אולי גם עמידה במבחן בג"ץ. שנית, עדיין לא ברור באיזה אופן תתקיים ההבטחה לצמצם את הפגיעה בישיבות החרדיות. עצם האפליה התקציבית לטובה של הישיבות הציוניות יכולה אולי להיחשב כלגיטימית. לאחר שהציונות הדתית נשאה לאורך כל שנות המדינה בעול ההתיישבות, הכלכלה והשירות הצבאי, יש מקום לאפשר לה תקצוב מוגבר ללימוד ישיבתי כאפליה מתקנת. ממש כשם שחרדים שפונים להכשרה מקצועית ואקדמית זוכים למלגות ולסבסוד ממשלתי בהיקף שבני הציונות הדתית יכולים רק לחלום עליו. מצד שני, ברור שהקיצוץ האכזרי בתקציב הישיבות החרדיות הוא בלתי נסבל, והאחריות כלפי לימוד התורה בכל המגזרים מחייבת להוסיף ולפעול נמרצות גם למענן. כמובן שקל יהיה יותר לעשות זאת אם גם המגזר החרדי מצדו יעשה מאמץ להנמיך את להבות המחלוקת, ולרסן את הגידופים וההתבטאויות הקיצוניות שיוצאות מתוכו נגד הציבור הדתי-לאומי ונציגיו הפוליטיים.
