חיזוריו של אובמה אחרי רוחאני הורידו למעשה מהפרק פעולה ישראלית עצמאית נגד הגרעין האיראני בסיטואציה הנוכחית. ישראל נמצאת במצב שקשה לה לקלקל את החגיגה - קל חומר לפתוח במהלך צבאי נגד תוכנית הגרעין האיראני. אנחנו כבר לא במצב כמו ערב מלחמת ששת הימים, כאשר ארצות הברית לא הייתה מסוגלת לבצע את מה שהתחייבה לעשות כאשר כפתה עלינו נסיגה מסיני לאחר מבצע קדש, אך התייחסה באהדה לפעולה ישראלית שהוציאה לה את הערמונים מן האש. הפעם ארצות הברית, ביחד עם המעצמות והאו"ם, מדמיינת לעצמה שהיא על סף פריצת דרך - לא רק בנושא הגרעין אלא בייצוב אזורי שישקיט את המצב גם בסוריה ובאפגניסטן. לכן מי שיעז לתקוף את איראן יחטוף גינויים בינלאומיים על ימין ושמאל, וגרוע מזה. נאומו הבאמת מבריק של ראש הממשלה בעצרת האו"ם עשוי להאט את הדהירה לעבר הפייסנות, אבל ספק אם הוא מסוגל לעצור אותה כליל. האחראים למצב הזה הם אלה שהציעו לתת אמון בנשיא אובמה - "ידיד אמת של ישראל". אובמה בתפקודו מזכיר את המחלוקת בתלמוד לגבי אחשוורוש האם היה מלך חכם או טיפש - ואולי הנשיא האמריקני מצליח לצאת ידי כל הדעות. חוסר התוחלת באמון הזה הומחש לנו במשבר הסורי, כאשר ישראל התבקשה על ידי הממשל לשחות נגד הזרם ולהפעיל את השדולה הישראלית כדי לשכנע חברי קונגרס שהפעולה נגד אסד נחוצה. במקום להגיד תודה, אובמה הפך לאידיוטים את שדולת איפא"ק ואת הסנטורים הרפובליקנים שלקחו אותו ברצינות כמו ג'ון מקיין ולינדסי גרהאם, כאשר החליט לעשות יד אחת עם חברו החדש ולדימיר פוטין. ישראל, שבסך הכול התבקשה לסייע לארה"ב, צוירה בעקבות זאת על ידי מספר פובליציסטים כצד הרע בסיפור. ליאון הדר ב'נשיונל אינטרסט' טען שארה"ב כבר אינה פראיירית, ואם ישראל רוצה להשמיד את הנשק הכימי הסורי - שתעשה זאת לבד בלי לסבך את ארצות הברית. וכך מצד אחד טוענים שבלתי אחראי שישראל תתקוף לבד, ומצד שני כאשר היא סומכת על הגורמים הכביכול אחראים היא מואשמת ביחס נצלני שראוי לגינוי. במערב לא מתכוונים ללכת לעימות צבאי מול איראן, מתוך חשש שאיראן תגיב בפעולות טרור כואבות - דבר שיאלץ את ארה"ב לפתוח במערכה צבאית ארוכה ויקרה. הרי יש לנו עניין עם נשיא אמריקני שמתפאר שהוא שם קץ למלחמות במקום לפתוח בהן אחראים גם הלשעברים אצלנו כמו מאיר דגן ויובל דיסקין אשר התריעו נגד מהלך צבאי מסוכן מול איראן, וכן פובליציסטים שהרחיקו לכת והשוו בין החלטת ממשלה על פעולה צבאית מול איראן להפיכה צבאית. צבי בראל תוהה ב'הארץ' שאם זקוקים למשאל עם כדי לוותר על שטחים, למה שלא ייערך משאל עם גם על תקיפה באיראן? מותר להשיב שבדרך כלל השמאל, בהתנגדותו למשאל עם, טוען שממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות רשאית לקבל החלטות מכריעות. תארו לכם מצב שבגין היה עורך משאל עם לפני תקיפת הכור בעיראק. למרות שמניעת איראן גרעינית היא אינטרס ערבי ומערבי ולא רק אינטרס ישראלי, אותם גורמים מפיצים יחד עם הממשל את ההתניה המזויפת בין השגת הסדר קבע עם אש"ף למניעת איראן גרעינית. איראן החלה בתוכנית הגרעין עוד בימי השאח, והתוכנית זכתה לתאוצה תחת הרפובליקה האסלאמית על מנת להבטיח את שרידות המשטר. כשם שלא תוקפים את צפון קוריאה המצוידת בגרעין - סברו האייתולות - כך לא יעזו להפיל רפובליקה אסלאמית בעלת נשק גרעיני. מדינות ערב הסוניות ישמחו להיפטר מאיראן גרעינית גם בלי הקמת מדינה פלשתינית, שתהיה בכייה לדורות מבחינתנו. הגיע הזמן להגיד בפומבי שאנו דוחים כל התניה כזאת על הסף, כי לא ממירים סכנה קיומית אחת בסכנה קיומית אחרת. שנית, בהתחשב באווירה הפייסנית השוררת במערב והדאגה העיקרית להתאוששות הכלכלה - עסקה רקובה כזאת לא תשיג את מטרתה. במערב לא מתכוונים ללכת לעימות צבאי מול איראן, מתוך חשש שאיראן תגיב בפעולות טרור כואבות - דבר שיאלץ את ארה"ב לפתוח במערכה צבאית ארוכה ויקרה. הרי יש לנו עניין עם נשיא אמריקני שמתפאר שהוא שם קץ למלחמות במקום לפתוח בהן. לכן עדיף לחיות עם פצצה איראנית מאשר עם הפצצה הלא פחות מסוכנת של מדינה פלשתינית. ש"ס והמחנה הלאומי בהגיעי לכותל לתפילת מנחה לכבוד הרגל, גיליתי שהרחבה כולה תפוסה על ידי המתפללים להחלמתו של הרב עובדיה יוסף. הצטרפתי בנפש חפצה למתפללים, למרות חילוקי הדעות שפרצו לפעמים בינינו לבין תנועת ש"ס ומנהיגה הרוחני. אפילו הרגשתי שלא בנוח כאשר מישהו מכוחותינו שהגיע "סתם" לכותל כמוני פרש מן הציבור וארגן מניין של מנחה רגילה - מה שכמובן חייב אותו להגביר את הווליום על מנת שיוכל להתגבר על יתר המתפללים. קשה לדעת איך ישפיע מצב בריאותו של הרב עובדיה על כוחה של ש"ס בתקופה הקרובה. ייתכן שבטווח הקצר ש"ס לא תינזק פוליטית. אם המצב הרפואי הנוכחי יתמשך, יישמעו מן הסתם קריאות לעודד את הרב עובדיה על ידי תמיכה בש"ס. אם חלילה ינצחו האראלים, הצבעה לש"ס תיחשב להבעת אמון במורשתו. אבל האפקט הזה יהיה קצר מועד. נכון אמנם שמתפתחת בציבור הדתי נטייה להסתפק בגדולים שהלכו לעולמם, גם אם מקום קבורתם באוקראינה או בניו יורק, אך אינני סבור שהדגם הזה יכול להועיל לש"ס. בוודאי ספריו של מר"ן יהפכו לנכסי צאן ברזל, אבל הציבור ידרוש מנהיג חי - בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך". מצד אחד, אסור להתערב במה שמתרחש בתוך ש"ס. מאידך, לציונות הדתית יש אינטרס מובהק בעתידה של ש"ס. גם בהיותה באופוזיציה - ש"ס היא חלק מהמחנה הלאומי, כשם שהאיחוד הלאומי היה חלק ממנו בקדנציה הקודמת. מצב שבו ש"ס תתנפץ לרסיסים בלי שמישהו ילקט את השברים יהיה רע למחנה הלאומי. בבחירות שאך זה הסתיימו בגרמניה השמאל נחל תבוסה מבחינת כמות המצביעים, אבל הרוויח מושבים בבונדסטאג לאחר ששתי מפלגות מרכז גירדו מלמטה את אחוז החסימה של חמישה אחוזים.
