אבודים בתרגום כבר מזמן לא חווינו שיח חירשים כפי שהתקיים לאחרונה בין מנהיגי איראן וארה"ב. זאת כנראה הפעם הראשונה שהשיפור ביחסי שתי המדינות מושתת על פגמים בתרגום. בתחילה היה זה הנשיא האיראני רוחאני, שגינה בנאומו פשעים נגד האנושות, אבל בתרגום לאנגלית זה כבר הפך להודאה מפורשת בקיומה של השואה. מאוחר יותר היה זה הנשיא האמריקני אובמה, שניסה לברך את רוחאני בשפתו, אולי לומר לו משהו בסגנון "yes we can", אבל מה שיצא לו בפרסית היה "תשמע, אני חתיכת סמרטוט". כך, בינתיים, שני הצדדים יוצאים רגועים. שגרת חגים כבר למדנו מתרשימיו המורכבים של ראש ממשלתנו, שבנייתה של פצצה מסוכנת עוברת דרך שלושה שלבים. את האחד עברנו ביולי-אוגוסט, את השני קיבלנו מיד אחרי יום הכיפורים, וכעת, רגע לפני שהגענו לשלב הסופי, לנקודת הרתיחה, לקו האדום שאחריו תגיע ההתפוצצות או לפחות תיפתח התקיפה האמריקנית – הסתיימה חופשת החגים. חזל"ש. אז למי ששואל איך היה בחגים – ובכן, אפשר לומר שבסדר. התפילות היו בסדר, התקיעות בסדר, כל שבר ושבר בזמן ובמקום, הסוכה לא עפה, ילדי הקהילה שוררו שירה בדיוק בהקפה הנכונה, הארוחות היו טעימות ואפילו הצום היה נסבל. חוץ מהשעה הנוספת של שעון הקיץ, כמובן. כל חג עבר בדיוק כפי שהוא עובר מדי שנה: הכול לפי הספר, או המחזור. אבל כפי שיודעים מפיקי הערוצים המסחריים – שירים וריקודים זה כבר לא מספיק. צריך אקסטרה. חייבים להרים מסך או לסובב כיסא ולהגביר את ווליום מחיאות הכפיים. לרקוד עם ספר התורה זה נחמד, אבל לא מה שיגרום לעיני רובנו לנצוץ. דרוש עוד תוכן לחגים, עוד משהו שהוא מעבר לריטואל ששימח אותנו בגיל עשר. לא, לסמס בחג זה לא התוכן הנוסף שאני מצפה לו, דרוש משהו אחר – מתוכי, מסביבתי, מהלכות החג עצמן. הלוואי שיכולתי לומר שזוהי תחושה שלי בלבד. את אנחות הרווחה של אחרי החגים אפשר היה ממש לשמוע מכל קצווי הרשתות החברתיות, בלי הבדל גזע, מגדר או התנחלות. אין כאן הצעה לבטל את החגים, בינתיים, אלא לנסות לנער ולרענן אותם באופן שישמר את ההלכה, ובעיקר את המצווה לשמוח. זוהי משימה המוטלת על היחיד ועל הרבים, על רבנים ותלמידים, וכל אחד מאיתנו חייב להרהר בה לפני שיגיעו חגי תשע"ה. כמובן, בהנחה ששלושת שלבי הפצצה האיראנית לא ימחקו אותם לחלוטין. חדש בקולנוע הישראלי עד היום, לא פחות מ57 סרטים זכו בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. אף לא אחד מהם ייצג את ישראל. מדינות כמו אלג'יריה, דרום אפריקה, חוף השנהב וכן, גם איראן, שלחו סרטים שזכו באוסקר. אבל מדינת ישראל – גורנישט. הדבר מתסכל במיוחד משום שישראל הייתה מועמדת לפרס הכי הרבה פעמים מבין המדינות שלא זכו בו. עשר פעמים הגיע הקולנוע הישראלי לרשימת המועמדים הסופית - יותר מיוון, יותר מהודו, אפילו יותר מארה"ב. בדיחה, תירגעו. למעשה, מבין המדינות האסייתיות, רק יפן זכתה ביותר מועמדויות. אבל בעוד היפנים לוקחים הביתה לא פחות מארבעה פסלונים, הנציגים הישראלים הסתפקו עד עתה במסיבת הקוקטייל שאחרי. השנה, כך נראה, זה ייגמר אחרת. הפעם פיצחנו את השיטה ובחרנו בנציג שאמור לגרוף את כל הקופה. אתם יושבים? ובכן, האקדמיה הישראלית לקולנוע החליטה לשלוח השנה לאוסקר את 'בית לחם', סרט חדש שעוסק בנושא המקורי והמרענן של – טאם-טדאם-טדאם – הסכסוך. לא זה עם בנט ושרה נתניהו, הסכסוך בין הישראלים והפלשתינים. הכובשים והנכבשים. היורים והבוכים. בדיוק כך, לא עוד סרטים עליזים ומלאי חום ואהבה, מאלה שאנו שולחים כמעט מדי שנה. הפעם אנחנו עומדים להפתיע את הגויים – סליחה, את היהודים בהוליווד – עם קולנוע ישראלי אחר: כבד, עצוב, מלחמתי, עם גיבור פלשתיני. אין ספק, הנוסחה החדשנית הזאת חייבת לעבוד. יכול להיות ש'בית לחם' הוא אכן הסרט הישראלי של השנה, ושלאקדמיה לא הייתה ברירה אלא להעניק לו את פרס אופיר ולשלוח אותו ללוס אנג'לס. יכול להיות אפילו שהמציאות תעלה על כל סאטירה דלוחה, ושישראל אכן תזכה השנה בפרס הסרט הזר. ועדיין, אם תשאלו אותי אילו סרטים אני רוצה לראות בקולנוע הישראלי העכשווי, התשובה המיידית שלי תהיה "סרטים של קישון". כן, מה שחסר לנו היום זה סרט סאטירי מושחז שעוסק ביוצר קולנוע יהודי שאינו מסוגל לביים סרטים בלי כיבוש ופלשתינים. נדמה לי שחיים טופול פנוי לתפקיד הראשי. בקטנה שתי מילים טובות מגיעות ליוצרי הסדרה הדוקומנטרית 'שידוך משמיים', העוסקת בעולם השידוכים בחברה החרדית. השבח הראשון הוא על ההישג שבחשיפת הנושא, והשבח השני הוא על האיפוק, מתן הכבוד וחוסר השיפוטיות כלפיו. עם כל ההסתייגויות המתבקשות על בימוי סצנות ועריכה סלקטיבית בסדרות מסוג זה, נדמה לי שהסדרה בסך הכול עושה שירות טוב לחברה החרדית, קבוצה שהופכת משם עצם מופשט לדמויות אנושיות ונעימות עם שמות, מאוויים ורגשות. סדרה עם טעם של עוד.
