על גדלותו העצומה בתורה ועל ענקיותו האדירה בהלכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל אין צורך לכתוב. ומי אנחנו הקטנים שנעמוד על כך. הפלא הגדול הוא איך הרב הראשי, הראשון לציון, התייחס בצורה כל כך פתוחה אבהית וחמה לפשוטי העם ולאנשים הרחוקים מבית המדרש לחלוטין. הוא ראה בכך חשיבות עצומה ותיעדף את עיקר כוחו המעשי למלאכת הקירוב. הראשון לציון לא פחד להיכנס לממשלה, לקחת תיקים ממשלתיים חשובים ולמנף את כוחו הפוליטי למשימה אחת ויחידה ושמה תשובה. שום דבר לא עצר את שליחותו להביא לכך שאלפי ילדים יכירו את מי שאמר והיה העולם. הרב שלא ישן בלילה כדי שעוד עשרת אלפים איש יגידו שמע ישראל, לא עצר באדום גם לא באסון אוסלו. עשרות מוסדות תורה, מאות ישיבות לבעלי ובעלות תשובה, אלפי שליחים נאמנים, תקציבי עתק לחסד ותורה , כתיבה תורנית ברמה עממית ועוד, זה מה שמשאיר אחריו הרב כמורשת חברתית תורנית שתישאר בדומה לרבי מליובאויטש לשנים ארוכות. את הכח להנהיג לא לומדים בקורס מנהיגות. עם ישראל יודע להעריץ גדולי תורה שהסתגרו שנים ארוכות בבית המדרש ואין להם כלום מלבד תורה. רק כעבור שנים מתברר שהתורה הזו היא תורת חסד, עם אהבה עצומה לכל יהודי מרום האינטלגנציה ועד הפרולטריון. האם נלמד גם אנו להעמיד גדלות בתורה בראש ורק מתוך זה לפעול לקירוב? מאברהם ושרה נלמד להקים את ישיבת שם ועבר , להכניס אורחים ולקרבם לתורה, בדומה לפתיחת האוהל של אברהם מארבעת הרוחות, נלמד גם אנו לפתוח את דלתות ביתנו לשכנינו גם לאלו שאינם חובשים כיפה. אין קירוב בלי עמל בתורה אנשים לא הולכים אחרי דברים חיצוניים, נשמת העם יודעת לזהות כח אמיתי של ענווה מידות וגדלות תורנית זה לא מתחיל מפוליטיקה המפלגה היא כלי להוצאה לפועל של העולם הפנימי.
