עוד בטרם יבשו רגבי העפר על מקום מנוחתו של הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וכבר מתנהלת מלחמת הירושה במלוא עוזה. הקרב על המורשת יתפרס על פני כל החזיתות: מי יהיה המרן הבא? מי ישלוט באמת במועצת חכמי התורה? מי יצורף ומי 'יונשר'? ומי ישלוט במפעל הכלכלי המשגשג בד"ץ בית יוסף? האם ש"ס החדשה תשלים עם השתלטותו האגרסיבית של אריה דרעי? והאם יעז מחנה המודחים להקים גירסת ש"ס סימן 2, שתתחרה בש"ס 1? מול שאלות הבלתי פתורות לפי שעה, עומד תחום אחד במורשת הרב עובדיה, שאינו שנוי במחלוקת: המתינות ההלכתית, שהתבססה על שיטת 'כוחא דהיתרא עדיף'. לא תמיד הסכימו עימו פוסקים וגדולים, בדרך כלל אשכנזים ולעיתים ספרדים, שהעדיפו את השיטה הנגדית, אשר מקילה מאוד על הפוסק מן השורה - 'כוחא דחומרא עדיף'. אלא שאיש לא העז לקעקע את עוצמת פסיקתו, בזכות הישענותה על כתפיים ענקיות של חד בדרא. מה תעשה המועצת עם המורשת האמיצה הזו? תאמץ אותה או תפנה לה עורף? 'תשתאכנז'? גיורי צה"ל קחו למשל את 5,500 גיורי צה"ל שהרב עובדיה הכשיר. למעשה, את כל גיורי צה"ל. ספק אם יימצא פוסק ספרדי שייכנס בנעליו בנושא רגיש זה. רק הרב עובדיה, עם גדלותו התורנית, יכול היה לעמוד בקומה זקופה ובגאון, תרתי משמע, מול אותם גמדים שניסו לפסול גיורים אלה, והתאמצו להרבות פסילת גיורי עולים מזרע ישראל. לאחר שהגמדים פסלו בסיטונות את גיורי ביה"ד המיוחד בראשות הרב חיים דרוקמן, מורשתו הדתית-הלכתית-לאומית של הרב עובדיה, ברורה לחלוטין. רבני ה'מועצת' והפוליטיקאים של ש"ס, הגולשים לזרועות החרדיות האשכנזית המיליטנטית, יתקשו מן הסתם, אולי מטעמי התבטלות עצמית, לאמץ אותה קם מולם הרב עובדיה, וברוב גאונותו שלח אותם חזרה לגן הילדים. הוא פסק כי כל 5,500 מתגיירי צה"ל הם יהודים כשרים לכל דבר ועניין. ומי שלא מתאים לו – זו בעיה שלו. הוותיקים שבינינו ודאי יזכרו, עד כמה מיררו חוגים חרדים את חייו של הרב הראשי הגר"ש גורן, בשל הרבה פחות מכך: פסיקה חד פעמית להתרת ממזרות שדבקה באח ואחות. אבל מול גדלותו התורנית ורוחב דעתו וידיעותיו של הרב עובדיה, שדבק אך ורק באמת ההלכתית כפי שהבין אותה, נאלם פי המקטרגים. כתפיו הרחבות של הגר"י עובדיה התירו כ-900 עגונות. הוא גם התייצב בראש מורם, נגד כל פוסלי היתר המכירה, שמאפשר קיום חקלאות יהודית בשביעית, ומונע הפקרת הארץ לערבים ופרנסת מחבלים פלשתינים, שופכי דם יהודים. אף שמרבית ההנהגה החרדית יצאה בשצף קצף נגדו, נלחם הרב עובדיה כארי על מנת להעניק את הכתפיים ההלכתיות להמשך קיומו של היתר המכירה. והכל מכוחם של נימוקים הלכתיים מוצקים, ומתוך דביקות אמיתית בגישת לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ. ומי שלא מתאים לו – זו בעיה שלו. גם בעניין ההכרה ביהדותם של כ-90,000 יהודי 'ביתא ישראל' האתיופית, לא נרתע מפני איש – אפילו לא מפני ידידו הרבי מלובאביץ', שביניהם התקיימו קשרי הערכה הדדית גבוהה. למרות התנגדות הרבי (שאף נמנע מלהשיב למכתבו בענין זה), פסק הגר"י עובדיה בשנת 1973 באומץ רב, כי הקהילה האתיופית יהודית לכל דבר, ובזכותו החלו ב-1974 לזרום ארצה גלי העליה, שנמשכו עד לימים אלה ממש. אתחלתא היא בולט במיוחד יחסו המאוד חיובי כלפי מדינת ישראל. בניגוד לחרדיות האשכנזית, הוא ראה את מעורבות יד ה' בהקמתה וקיומה, וחייב אמירת הלל, בלא ברכה, ביום העצמאות. בדרשה שנשא בבית מדרשו ביום העצמאות תשס"ט, טען שמי שכופר בחובת ההודיה על הקמת המדינה, נוהג כחזקיהו מלך יהודה, שלא אמר הלל על נס ההצלה המופלאה שזכה לה כשהושמד צבא אשור בשערי ירושלים, ולכן לא הוכתר למשיח ה'. דבריו באותה דרשה: "מה זה חג העצמאות? אנחנו צריכים לחשוב על עיקר הדבר – שיש לנו ממשלה יהודית. מה היה לנו פה? המנדטוריים, אלה האנגלים שונאי ישראל. [...] מאז שיש לנו מדינה יהודית, אם רק בשביל העליה שיבואו יהודים מכל כנפות הארץ – דיינו. כבר על זה צריך להודות. [...] אסור לנו להתכחש לנס שעשה לנו הקב"ה. ב"ה, השם הירבה אותנו. זה מעט בעיניכם? ויש עוד דברים. כמה תלמודי תורה היו בזמן המנדט? לא היה ממש כלום. ועכשיו עשרות אלפים תלמודי תורה ותלמידי חכמים. [...] על זה צריכים להודות להקב"ה". בכנס לתושב"ע בתשל"ד במוסד הרב קוק, אמר: "מדינת ישראל ועצמאות שלטון עם ישראל בארצנו הקדושה, הינם בעלי חשיבות היסטורית ודתית ממדרגה ראשונה. לאחר כאלפיים שנות גלות לעמנו הנדכה והנרדף בנכר, זכינו לשוב לארצנו הקדושה תחת שלטון עצמאי במדינת ישראל. שלטון ישראל הוא שאיפשר ומאפשר בעזרת ה' יתברך לאחינו הפזורים בכל קצווי תבל, לעלות לארצנו הקדושה לבנות ולהיבנות בה, ללא כל הגבלה. מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם, [...] והארץ מתפתחת בקצב מהיר ומשגשגת מבחינה כלכלית. יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת. שלוש פעמים זכינו בעזרת ה' יתברך לניצחונות נפלאים על אוייבנו הזוממים להכחידנו, במלחמת הקוממיות, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ. ובתלתא הווי חזקה. לא בכדי עביד רחמנא ניסא. [...] המדינה היא מרכז התורה בעולם כולו. [...] בצילה יחסיון כ-22 אלף בחורים יקרים מטובי בנינו, העוסקים בתורה יום ולילה, בישיבות הקדושות בכל רחבי הארץ". וב'יביע אומר' כתב: "רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה" (חלק ו', סימן מ"א). רצון השם מדינת ישראל אינה לדידו רק אתחלתא דגאולה, אלא ממש התגלמות רצון ה' וראשית התגשמות חזון הנביאים. הנה דבריו, בראיון לספר לציון 70 שנות הרבנות הראשית: "יום העצמאות הוא חג גדול. הקב"ה עשה לעם ישראל נסים ונפלאות והנחיל ניצחונות מפוארים במערכות ישראל. לכן יש לשבחו בהלל אך ללא ברכה, כי עדיין לא התקבצו כל נידחי ישראל לארץ ישראל. [...] זו רק אתחלתא דגאולה ולא גאולה שלימה. מדינת ישראל היא התגלמות רצון ה' וראשית התגשמות של חזון הנביאים [...] אפשר לאהוב את המדינה בלב ונפש, ויחד עם זה לומר הלל בלי ברכה. ההימנעות מאמירת ברכה נובעת מבעיה הלכתית מובהקת, ולא מהשקפת עולם". הרב, שאמנם נמנע מאמירת התפילה לשלום המדינה, צידד בהתלהבות באמירת 'מי שבירך' לחיילי צה"ל בבתי הכנסת. החרדים האשכנזים, שהוריהם התפללו (לפעמים באונס) לשלום צבא הקיסר או הצאר, מתעלמים מברכה מסורתית זו, כשמדובר בשלומם של חיילי ישראל. אבל הרב עובדיה הבין, שחובת העם להוקיר את חיילי צה"ל המוסרים נפשם בעד הגנת העם והארץ: "חיילי צה"ל הם אחים. מלאכתם מלאכת שמים. על ידי ששומרים עלינו אנו יכולים ללמוד תורה ולהתפלל. אם לא היו שומרים עלינו, מה היינו עושים? הרשעים הללו, החמאס, פראי אדם, היו באים עלינו. הם היו נותנים לנו מנוחה, ללמוד תורה? לא. אם לא צה"ל, הם היו עושים קציצות מעם ישראל. [...] החיילים מוסרים נפשם עלינו וכמה מהם נהרגו על קדושת ה' והארץ. צריכים לנשק אותם. כשתראה חייל, תנשק אותו. בזכותם אנו לומדים תורה ומתפללים בשקט". מורשתו הדתית-הלכתית-לאומית של הרב עובדיה, ברורה לחלוטין. רבני ה'מועצת' והפוליטיקאים של ש"ס, הגולשים לזרועות החרדיות האשכנזית המיליטנטית, יתקשו מן הסתם, אולי מטעמי התבטלות עצמית, לאמץ אותה. נראה שיעדיפו להתחבר לעולם ה'חומרעס' האשכנזי, שמעולם לא היה נחלת הפסיקה הספרדית. 'חומרעס' זה הכי קל. לא צריך לקחת אחריות. ורק אל תספרו לנו, שהמועצת תאלץ לשנות כיוון מחמת 'גזירת הגיוס' והקטנת ההקצבות לישיבות. גם בשנים בהן לא הונפה חרב הגיוס והתקציבים זרמו תמידין כסדרן, היה יחסה של החרדיות האשכנזית למדינה ולחברה, כפי שעודנו. אם 'תשתאכנז' המועצת ותאמץ את שיטת ה'חומרעס', תהיה זו לא פחות מבגידה במורשת.
