מושפעים אנו מעולם המדיה ומחיצוניות לרוב. בעולם שנותן מקום לחיצוניות נדחק לעיתים קרובות העולם הפנימי ומה שקובע גדלות אצל המתרגל לחיצוניות הוא דווקא משרה רמה, פרסום או יחצנו"ת. במצב כזה מה טוב להיזכר באנשי קודש שזכינו לשהות במחיצתם שעולמם היה פנימי וטהור. דמות מופת פלאית הייתה בינינו דמותו של הצדיק הרב יאיר אוריאל זצ"ל. מהמאורות הגדולים שהאירו את עיר האבות חברון. שילוב מופלא של מסירות נפש ללימוד תורה עם מסירות ליישוב הארץ. איש תם וישר שמאז היותו נער עזב כל מנעמי עולם הזה, דבק ברבו הענק הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ונפשו בו עד מאד נקשרה. לא החזיק מעצמו מאומה והיו הנהגותיו הנהגות של פשטות שאין כדוגמתה. בגאונות רבה ובטבעיות הסתיר את גדלותו. נוהג היה ללמוד וללמד תורה במשך כל השבוע במכון מאיר שבירושלים, וחוזר לביתו שבחברון בימי שישי, ומיד במוצ"ש חוזר ללימודיו בירושלים (לאחר פטירתו, כשספד לו מו"ר הרב יעקב יוסף זצ"ל בשיעורו במערת המכפלה שיבח את אשתו הרבנית שהייתה נותנת לו להתמסר כולו ללימוד התורה עד שכמעט לא היה מגיע לביתו). גם מורו ורבו הרב צבי יהודה זצ"ל אהבו אהבה רבה, והיה מכנה אותו "מסילת ישרים מהלך". ופעם כשביקש הרב יאיר מהרב צבי יהודה זצ"ל להגיד דברי תורה, אמר לו הרב צבי יהודה: “כשאתה דיברת, זה כמו שאני דיברתי" מתנהג היה בפשטות רבה. יכולת לראות אותו הולך ברחובות שכונת קריית משה וטרנזיסטור צמוד לאוזניו, או במערת המכפלה עם כדור סטנגה, מגרש יונים שלא ילכלכו את המקום הקדוש. יכולת גם לראותו מסתובב בין שולחנות אולם החתונות ואוסף פקקים של בקבוקים לשמח בהם את ילדיו. רוקד היה בהתלהבות מיוחדת בקבלת שבת ליד בית הכנסת אברהם אבינו שבחברון. פעמים רבות בימי חופשת "בין הזמנים" היה מתפלל שחרית של יום חול במערת המכפלה מילה במילה באיטיות רבה, כמונה מרגליות, והייתה תפילתו אורכת שעות רבות. מתחיל מתחילת התפילה עם הנץ החמה ומסיים אחרי המניין האחרון בשעה מאוחרת. היה מקשיב לכל דבר תורה ומחשיב אותו אף אם נאמר מבחור שצעיר ממנו בשנים רבות, ומתפעל מכל מילה. יורד היה אל אנשים חלכאים ונדכאים שעברו צער וייסורים ומדבר איתם בלשונם. ואף אם גיבבו מילים של דברים שאינם לפי השקפת עולמו, היה מקשיב ומחשיב ומשתתף. חיבת המצוות הייתה טבועה בו. בימי החנוכה שהה בחברון כדי להדליק נרות, והיה יוצא מביתו כמה פעמים במשך היום אל החנוכייה שבפתח ביתו, מיטיב את הנרות ומביט בהם כמו בציפייה מתי כבר תבוא מצווה חביבה זו של הדלקת נרות חנוכה לידו ויקיימנה. עובד ה' בלי שום אינטרס אישי. נחבא אל הכלים היה, לא מתנצח, לא מתווכח, לא מתיימר לחשוב שהאמת אצלו בשלילת זולתו. שקט ומופנם, צנוע ועניו. אך פעם בתקופת "בין הזמנים" כששהה בחברון והיה בדרכו לתפילת מנחה במערת המכפלה ראה אותו יהודי וניסה לשכנע אותו לבוא איתו לאיזה מקום מחוץ לגבולות ארצנו הקדושה. כדרכו, לא התווכח ולא הגיב גם לניסיונות שכנוע חוזרים ונשנים. נזדמן לצידו יהודי חסידי ושמעו ממלמל לעצמו במשך כמה פעמים, מזועזע כולו מעצם המחשבה לעזוב את גבול הקדושה לחו"ל: “זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם". וכך היה עולה את מדרגות מערת המכפלה, וחוזר ואומר לעצמו שוב ושוב: “זקפו עיניהם, זלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם". אותו יהודי שהלך לצידו ושמע מה שאומר לעצמו, הבין שהוא מצטט מהמעשה המובא בספרי על פרשת ראה, והיה לו לשיעור מוחשי עד כמה חשוב לחרוט בנפשו פנימה את המעשה המובא שם והמסר העולה ממנו, והוא לנו חינוך לדורות. וזה לשונו: “מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים" וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". הלואי ונספוג אל תוכנו מעולמו הפנימי והטהור אהבת התורה ואהבת הארץ בפשטות ובענווה .
