1. כמה חבל שחוק הגיוס החדש נחקק כפי שהוא נחקק - מתוך מחלוקת עמוקה ותרעומת גדולה. עם יותר רצון טוב מכל הצדדים ופחות נצחנות ושאיפה לנופף בהישגי שווא, אפשר היה להגיע להסכמות שהיו חוסכות הרבה מתחושות הזעם והאיבה. הציבור החרדי יכול להבין שככל שהוא מתעצם דמוגרפית וככל שמספר תלמידי הישיבות גדל, כך גדל גם הקושי של המדינה לתמוך כלכלית בכל צעיר חרדי שמבקש לעסוק בתורה ובכל משפחה חרדית שבה האב הוא אברך דל אמצעים במשך שנים ארוכות. אם הציבור הכללי אינו רואה את הזכות שבדבר ואינו מעוניין לשאת בעול הכלכלי הכרוך בכך, אי אפשר לכפות עליו להחזיק מספר בלתי מוגבל של תלמידי ישיבות. כמו כן, ככל שגדל חלקם היחסי של הצעירים החרדים בכל שנתון, כך מתחזק הצורך שחלק מהם יטה שכם ויישא בעול השירות הצבאי. גם את זה הציבור החרדי יכול להבין. מצד שני, הציבור החילוני יכול להבין שעולם הישיבות הוא בבת עינו של הציבור החרדי, ומבחינתו לימוד התורה הוא הלב הפועם של העם היהודי שאסור לפגוע בו. הציבור החילוני גם צריך להבין עד כמה חשוב לציבור החרדי שבניו ילכו בדרכיו, ושהשירות בסביבה ובאווירה חילונית בצבא לא ישחק את נאמנותם לזהות החרדית ולאורח החיים החרדי. לפיד וחבריו חייבים לוותר על השימוש באיום הביטחוני על ישראל כתירוץ וכאמצעי להרחקתו של איום אחר - ההתעצמות הדמוגרפית והרוחנית של הציבור החרדי, שמאיימת על ההגמוניה של האליטה החילונית-שמאלנית. כאשר הציבור החרדי רואה את עצמו נרדף מכמה כיוונים במקביל, קשה לבוא אליו בטענות אם הוא חושד שסיסמת השוויון בנטל אינה אלא תירוץ שנועד לפרוץ את חממת החינוך החרדי לרוחות זרות ולהביא לשחיקת הזהות החרדית של הדור הצעיר. 2. אם שני הצדדים היו מוכנים לגלות הבנה זה לכאבו של זה, אפשר היה להגיע להסכמות. יאיר לפיד וחבריו יודעים היטב שבלי שיתוף פעולה של החרדים הם יתקשו מאוד להתקרב אל מבוקשם. גם אם חוק הגיוס יכיל סנקציות פליליות, הם לא יוכלו להכניס לכלא אלפי צעירים חרדים בכל שנה. הם צריכים להבין שאי אפשר לקצץ את מספר תלמידי הישיבות בשנתון מ‑8,000 בשנה ל‑1,800 בלבד. אי אפשר להסכים לכך שהישיבות יתרוקנו. עליהם להסתפק בפחות מכך - שעדיין יהיה שינוי משמעותי. הציבור החרדי מצדו מסכים עקרונית שמי שאינו לומד בשקידה צריך להתגייס, אבל בפועל עושה מעט מאוד כדי שזה יקרה, בעיקר בגלל חשש מהתחלנות בעקבות עזיבת החממה הישיבתית. עם רצון טוב משני הצדדים, אפשר היה להקים מסגרות צבאיות המשלבות אווירה חרדית, שמירת הלכה ולימוד תורה ביחד עם שירות ביטחוני. במקום לתקוף את תלמידי ישיבות ההסדר הציוניות (שהם ורבותיהם מאמינים שגם מי שלומד בשקידה חייב בשירות מקוצר בצבא), צריך לעודד את הציבור החרדי להקים מסגרות דומות משלו - ולו בשביל אלה שאינם מתאימים ללימוד בשקידה. בינתיים גורמים צבאיים ואזרחיים מתעקשים להדגיש ששילוב החרדים בצה"ל אסור לו שיפגע בשילובן של חיילות בכל התפקידים ובכל היחידות. אפילו העובדה שהגדוד החרדי 'נצח יהודה' סגור בפני חיילות כבר הפכה יעד לחִצי ביקורת. באווירה כזאת, איך ייבנה האמון שיאפשר לציבור החרדי לעודד את צעיריו להתגייס? 3. גורמים אחראים משני הצדדים מבינים לאן הדברים צריכים להגיע. מכאן בא רעיון מכסות הגיוס כאלטרנטיבה לרעיון ההגבלה של מספר התלמידים בישיבות. לפי גישה זו, אם יהיו מספיק חרדים שיתגייסו לא תוטל הגבלה על מספרם של תלמידי הישיבות. לשם אפשר היה לחתור ולהגיע בלי כל הרעש, הגידופים והאיבה, עם מכסות גיוס לא תובעניות מדי שיעלו בהדרגה ככל שיוכח שאפשר להתגייס לצה"ל וגם לצאת ממנו כחרדי נאמן. במיוחד אפשר היה לחזק מגמות כאלה דווקא בשנים אלו, בהן מונהג העולם החרדי על ידי הרב אהרון לייב שטיינמן, שמזה שנים רבות מעניק תמיכה שקטה למסלולים צבאיים ולהכשרה מקצועית לחרדים. אבל כאשר מצהירים על כוונה לגייס בכפייה כשבעים אחוזים מתלמידי הישיבות, גם המתונים נדחפים לעמדת התגוננות מתבצרת. מצד שני, גם התנהלות הציבור החרדי ונציגיו הפוליטיים יוצרת לפעמים תחושה שבלי כפייה חיצונית - הם מצד עצמם לא ישנו כלום לעולם. 4. מי שלכאורה יכול וצריך היה לחתור אל הפשרה הזאת הוא ראש הממשלה. אבל נתניהו מעדיף לשבת על הגדר ולהתבונן כמשקיף מן הצד. במקום לגלות מנהיגות, הוא נקט זמן רב בשיטת "ישחקו הנערים לפנינו". בשלב הקריטי שבו אנו נמצאים, נתניהו חייב להתערב. הוא צריך לבנות מחדש גשר של אמון בינו לבין הציבור החרדי, בין השאר באמצעות צעדים כמו הגדלת קצבאות הילדים וצמצום הפגיעה הכלכלית שהציבור הזה ספג בשנה האחרונה. עליו ליצור הידברות עם גדולי התורה החרדים בראשות הרב שטיינמן, להסביר להם את האילוצים ואת חומרת השעה, לקבל מהם את המקסימום שהם יכולים לתת ולדאוג מצד שני שלפיד יסתפק בכך. הוא יכול להסביר ליו"ר יש עתיד שמי שמטיף כל הזמן להגעה להבנות עם אויבינו צריך לדעת לנהל משא ומתן ולהגיע לפשרות גם עם אחיו בני עמו. שלום ליברמן לאחר זיכויו של אביגדור ליברמן הייתה תקווה, שגם אני הייתי שותף לה, שכעת הפוליטיקאי הבכיר ביותר שיצא מההתיישבות ביו"ש יהיה חופשי לתפוס מקום מרכזי באגף האידיאולוגי של נאמני ארץ ישראל. את הזגזוגים האידיאולוגיים שלו בעבר בין שמאל לימין ניתן היה לפרש כתמרון בין אמונתו האמיתית לבין ההכרח שלא להרגיז את הפרקליטות ומערכת המשפט, שגורלו האישי והפוליטי היה נתון בידיהן כל עוד התנהל משפטו. למרבה הצער מסתבר שליברמן שלאחר הזיכוי אינו שונה מליברמן שלפניו. הוא עדיין תומך במדינה פלשתינית, עדיין מדבר על חילופי שטחים שבמסגרתם יימסר אזור נחל עירון לפלשתינים, ועדיין מוכן לוותר על ביתו בנוקדים "למען השלום". הצד החיובי שבדבר הוא שכעת אין עוד ספקות ביחס לליברמן, וברור שהמחנה הלאומי האידיאולוגי לא יכול לתלות בו את תקוותו. כעת ברור שהבית היהודי הוא המפלגה היחידה שכולה, מראשה ועד אחרון ח"כיה, מתנגדת למדינה פלשתינית. אין ספק שבין מצביעיו של ליברמן יש לא מעטים שהם מתנגדים מובהקים למדינה פלשתינית. אם נפתלי בנט ישים לו למטרה להעביר אותם אליו, הוא יוכל לגרד משם יותר ממנדט אחד. בכלל, נראה שהגיע הזמן להפסיק לנהל את המלחמה הקודמת. כאשר בנט מבקש לתור אחר המנדטים שיוכלו להגדיל את כוחו האלקטורלי בבחירות הבאות, הוא לא צריך לחפש אותם דווקא באזור האידיאולוגי שבינו לבין יש עתיד. התחרות על קולות מצביעיו של לפיד גורמת לבנט להתרחק מתדמית פרו-חרדית. את ההגנה על החרדים בנושא הגיוס הוא משאיר לאיילת שקד, בעוד הוא עצמו מעדיף להתהדר ברפורמות שנויות במחלוקת במשרד הדתות. כאשר בנט מצטייר כדתי אולטרה-ליברלי הוא מרחיק מעצמו חלק ממצביעיו מהמחנה התורני-ציוני, ומאבד את האפשרות לקלוט כמה מנדטים שש"ס עשויה להשיל במצבה הנוכחי - מפולגת וחסרת מנהיג רוחני כריזמטי. במקום להמשיך לנהל את מערכת הבחירות הקודמת מול לפיד, בנט צריך לשבור את תדמית עוין החרדים שדבקה בו ולחזק את מעמדו כמנהיג הימין היחיד שאפשר לסמוך עליו.
