נעל הספורט בתצלום עשויה עור שחור. יש לה מרקם מחוספס במקצת, אך הוא חלק ונעים למגע. השרוכים עשויים ניילון גמיש, שאוחז אחיזה טובה כשקושרים אותם. הסוליות, עשויות מגומי קשיח שחור, והם נוצקו בתבנית קמורה המתאימה לכף הרגל, הן מחוברות בפס לבן, המפריד את החלק העליון מן התחתון. אני עדיין יכול לחוש כיצד הנעליים הללו עטפו את כף רגלי, ועלו על צידי רגליי, כל נעל אוחזת את רגליי אחיזה טובה ואיתנה, מרפדת ותומכת את קשת כף הרגל שלי. אני עדיין זוכר איך הן נצמדו אליי--- מתאימות בדיוק, ואיזו קפיציות הן החדירו לצעדיי בתום יום עבודה מתיש. כל יום שלישי ולמשך שנים, נעילתן הבדילה בין שלושת ימי המעשה ליום המשחק. איתן החל המינון השבועי של סיבובים ומסירות, קליעות והחטאות, קילוף עור הברכיים בזינוק אחרי כדור מתגלגל, ויכוחים, קללות, מרפקים ושאר אווירה ספוגת הזיעה של הכדור סל לצעירים בני שלושים ויותר. בשלב מסוים, אחרי אצבעות מעוקמות, שרירים קרועים ובהונות מעוכות פעם אחת יותר מדי, נאלצתי להירגע ולעדן את פעילות ימי השלישי שלי. זהו, פרשתי. הנעלים יצאו למנוחה. הן נותרו בפינה כלשהי, צוברות אבק עד שבני בן השש עשרה החליט לערוך חיפוש בתוך הארון שלי-- סביר להניח שבלי רשותי—והוציא אותן מאפילה לאורה. על רגליו הדקות היה מקום לשתי זוגות גרביים—דבר ששימש אותו היטב בישיבתו ללא תנועה במשך שעות ארוכות בבית המדרש הקריר בירושלים. בעבר בילינו יחד בטיולים רגליים או על אופניים. שחקנו כדור סל אחד על אחד וקלענו לסל במשך שעות. אבל, הבן שלי נטש את כל זה. המיר את השעות האלו בשעות רבות של לימוד גמרא משותף. כדור סל כבר לא עניין אותו. במשך כמעט שנה הבילוי היחיד שלו היה לימוד תורה. עתה אינני יודע היכן הנעלים. בצילום, נעל אחת שוכבת על צידה באמצע התמונה. לשמאלה: זוג מכנסיים מונח ברישול, החגורה מבצבצת מתחת למכנסיים כשהיא משוחררת מהלולאות, על ידם, סרט כתום בלוי—תזכורת דהויה לגוש קטיף. על המרצפות מימין, כתם דם, לח עדיין מרוח וצבוע בגסות במרקם לא אחיד. הכתם הכהה עבה יותר בקצה הרחוק מהנעל, כאילו צבעי התעצל בעבודת הצביעה שלו. מישהו חלץ את נעליי הישנות מרגלי בני—אני מניח שזה היה חובש בהול שניסה לגלות איזה סימן תקווה, לגלות איזה סימן חיים. אולי, כך חשב יוכל להציל את הנער הצנום בעל השיער הבהיר—ואז התאכזב והבין שלא. אותו אחד בודאי השאיר על הרצפה את אותם פריטי הלבוש הנראים בתצלום, תצלום שאולי צולם בדיוק באותו הרגע שהשחילו את גופתו המופשטת של בני האהוב לתוך השק הלבן של זק"א. הצלם לא יכול היה לשער את ערכן של הנעליים העלובות האלו. בתוכן ספוגה זיעה של יותר ממאה חסימות וחטיפות הכדור המתוחכמות שלי ומלחמותיי מתחת לסל וזיעה של שעות רבות שהקדשתי ללמד את בניי איך לקלוע לסל דרך הקרש כשאתה עומד בפינת המגרש רק שני צעדים מהקו. שוקעו בהן הרבה יותר מאשר דחיקת מגבלות הגוף מעבר ליכולת הגיל שכבר פג תוקפה. הוטבעו בהן הרבה יותר מאשר מלחמת הכדרור, ניסיונות ההטעיה, בדיחות הגסות שנשארו על המגרש כשפשטנו כל שבוע את מדי הספורט וחזרנו למקומותינו: פקידים, רואי חשבון, מורים. נעלי הנייקי הונחלו מאב המשתדל לאחוז בשאריות נעוריו, לבן שזה עתה מתחיל לבצבץ אל חייו הבוגרים בכוונה למלא את נעלי אביו במלוא משמעות המילה. פעם, הנעליים חרקו על המגרש וקיפצו בו, אחר כך הן צעדו חרישית בבוקר השכם לפני זריחת השמש על השביל מהפנימייה לבית מדרש, לתפילת שחרית כוותיקין. אברהם דוד נעל אותן גם בלילה ההוא כאשר לפתע, יריות בספריה הקפיצו אותו ממקומו. הוא התרומם מהכסא בו ישב, סב ימינה על עקביו וזינק אל בין מדפי הספרים. אני יכול לדמיין אותו דוחף את כסאו אחורה ונעמד, מנסה לרגע קט לחוש את אחיזת סוליות הגומי במרצפות האבן לפני שהוא קפץ. אך אחד על אחד—תלמיד בן שש עשרה מול מחבל חמוש—זה לא כוחות. התוצאה ידועה. הנייקים הישנים שיחקו את המשחק האחרון שלהן. כל שנותר מהן הוא התצלום. אבל יש דבר נוסף. ההכרה שבני חילץ משהו מתוך חיי, משהו מטונף מוכתם וספוג זיעה, ושלף אותו מתהום הנשייה—. זו היא ההכרה בכך שבני קירב אליו פיסה מחיי, אפילו לזמן מועט, והפך אותה לשלו עצמו. האם יש אב שיכול לצפות ליותר מזה? לע"נ בני בכור, אברהם דוד מוזס (הי"ד), אשר נהרג בפיגוע בישיבת מרכז הרב צילום: זק"א
