כדבוּקה אחת הם צעדו בקור המקפיא. כמעט מחצית מנציגי כנסת ישראל, ח"כים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, שהשתתפו באירועי יום השואה הבינלאומי במחנה אושוויץ על אדמת פולין.

משני צידיהם איגפו אותם אנשי משמר הכנסת נושאי דגלי ישראל. כך הם הלכו מ"שער המוות" של מחנה בירקנאו, לאורך מסילת הברזל, מרחק של כמה מאות מטר – תחנתם האחרונה של מיליון ו-200 אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים, בדרכם אל המשרפות. הח"כים התקדמו לעבר האנדרטה לזכר קרבנות חיית-האדם הגרמנו-נאצית, אשר משני צידיה הריסות מבני המשרפות, תעשיית המוות של אושוויץ-בירקנאו. שם, מכורבלים במעיליהם ובצעיפיהם, השתתפו בטקסי הזיכרון.

69 שנה עברו מאז נכבש מחנה ההשמדה הזה על-ידי הצבא הרוסי ב-27 בינואר 1945, והובס צבאו של היטלר ימ"ו, והנה, נציגי הכנסת והממשלה מירושלים, צועדים בין הגדרות המחושמלים, בין הצריפים הקודרים ושאר שרידים מאותם ימי זוועה, עם דגלי ישראל המתנוססים בגאון, מאוחדים בהכרתם כי את השואה ואת ששת המיליונים אסור להשכיח, את ליקחה יש להנחיל גם לדורות הבאים, וכי מדינת היהודים היא התשובה לכל שונאינו בעבר, בהווה וגם בעתיד.
אם יגבר השכל הישר בתוכנו, אם נשמור ככל האפשר על אחדותנו בנושא המדיני הקריטי, כי אז ייושם בבירור לקח הביקור ההיסטורי של עשרות חברי הכנסת באושוויץ

זה היה יום מצמרר, יום של טלטלה, יום של חשבון נפש מר וכואב – לכל פרלמנטר ישראלי, בהם גם ערבי אחד ודרוזי אחד. אבל רק יום אחד. רק אירוע אחד מעצב של התלכדות ואחדות. בבית, בשובם אל המליאה במשכן שבלב הבירה – חזרו העניינים לקדמותם. ברובם עניינים קטנוניים, מפלגים, של היומיום. שוב נוגחים הח"כים אלה את אלה, כמו נשכח האיום מאז וגם האיום האקטואלי, המתעצם מעל שמי ישראל ואזרחיה כולם.

השואה, מלחמת העולם השנייה, לא פרצו בפתע. הכתובות היו על הקירות ברחבי היבשת האירופית כבר שנים רבות לפני כן. הרצל, ז'בוטינסקי ומנהיגים ציוניים נוספים התריעו במשך שנים מפני התבערה שעלולה לחסל את העם היהודי אם לא יתעשת ויחסל את גלותו. מעטים נענו לקריאות האזעקה, מעטים הצילו את נפשותיהם. שליש העם היהודי עלה בעשן המשרפות השמימה. גרמניה הנאצית הובסה בסופו של דבר, אך המיטה על העולם כולו אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית – כ-50 מיליון בני אדם ניספו בשנות המלחמה העולמית השנייה. הבית היהודי השלישי קם בארץ-ישראל, אך ששה מיליונים לא זכו להגיע אל סיפו.

גם כיום יותר ויותר כתובות מאיימות רשומות על קירות וירטואליים בעולם סביבנו. קירות של שנאה, אימה ואיומים נגד מדינת העם היהודי. האנטישמיות מרימה ראשה. היטיב להגדירה אחד מידידי ישראל המועטים והטובים ביותר, ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר – שנאת ישראל היא גילומה המודרני של האנטישמיות המסורתית. ברחבי אירופה שוב גילויים של מועל יד, דברי נאצה, של דה-לגיטימציה לישראל, של קריאה לחרמות נגד העם היהודי, נגד יהודים באשר הינם ונגד אזרחי ישראל.

ישראל, בעיני ידידים ויריבים כאחד, היא סיבת התוהו-ובוהו העולמי, או לפחות המזרח-תיכוני. יש הקוראים בפירוש להיעלמותה ולחיסולה – בעיקר במדינות האיסלאם ואיראן בראשן. אך יש ה"מסתפקים" בהפעלת לחצים, ככל האמור בבעייה הפלשתינית. בראש הלוחצים – הידידה הגדולה, ארה"ב של אובמה וקרי, אשר דורשים מישראל, וממנה בלבד, לעשות את הוויתורים בדרך להקמת מדינה פלשתינית ולחזרה לקווי 67, הלא הם "קווי אושוויץ", כהגדרת מי שהיה שר חוץ בממשלות מפא"י, אבא אבן ז"ל. מדוע ארה"ב מפעילה מכבש לחצים כבד על ישראל דוקא, מדוע היא רוצה בהחלשתה ובהחזרת הגלגל 47 שנים אחורנית, כאשר מאותם גבולות, מאותו "קו ירוק", כבר נעשה ניסיון ערבי משולב לחיסול עצמאותנו?

ישראל המשגשגת והדמוקרטית היא חריג בנוף המזרח-תיכוני. היה מי שהגדיר אותה כ"וילה בג'ונגל" הסובב אותה, ג'ונגל שבו מתנהל זה כמה שנים מרחץ דמים, הרס טוטאלי מלווה בדברי שחץ של שליטי דמים. העולם אדיש למתרחש בסוריה, שם מספר הנרצחים במלחמת הכל-בכל הגיע ללמעלה מ-140 אלף נפש, וכן בעיראק ובלבנון השסועות. העולם – ובראשו ארה"ב – מפנה את עיקר תשומת הלב והביקורת לישראל הנאורה, מפעיל עליה ועליה בלבד לחצים כבדים. כאילו אם יושג הסכם על נייר כלשהו בין ישראל לפלשתיניים – יבוא השלום לאזורנו וייפתרו בעיות העולם.

מול כל "דורשי טובתנו" ובראשם המימשל הנוכחי בוושינגטון, צריך להיזכר בלקחי השתתפות חברי הכנסת באירועי יום השואה הבינלאומי באושוויץ. כשם שנבחרי העם היו מאוחדים שם, בשלג המקפיא, אל מול מראות האתר הנורא עלי אדמות, כך עליהם להתאחד ככל האפשר בתקופה הקשה שלפנינו, בימי המסה הלא-פשוטים – מול המבקשים מישראל להתגמד, להתקפל, לוותר ולסכן את עתידה. אל לנו להיבהל מהלאווים של ראש הרשות הפלשתינית ה"מתון" – שאינו מוותר על "זכות השיבה", שאינו מוכן להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ועומד על חלוקת ירושלים והפיכת חלקה המזרחי לבירתו – לא להירתע מן הלחצים של המתווך האמריקני ולא מאיום החרמות האירופי.

אם כך יהיה, אם יגבר השכל הישר בתוכנו, אם נשמור ככל האפשר על אחדותנו בנושא המדיני הקריטי, אם נמעיט במחלוקות מיותרות ובהתכתשויות על נושאים של מה-בכך, כי אז ייושם בבירור לקח הביקור ההיסטורי של עשרות חברי הכנסת באושוויץ, ביום השואה הבינלאומי 2014 – לעולם לא ניסוג ל"קווי אושוויץ" במולדתנו.

פורסם לראשונה בפתח הגיליון של "האומה", 193, פברואר 2014