כשהגעתי לעצרת עם תלמידי ישיבת חומש המחדשת תובב"א, ניגשו אלינו הרבה אנשים ואמרו לנו שהם שמחים שבאנו להזדהות איתם. השבנו להם שהאמת היא שהם באו להזדהות איתנו, כי את הסוגיה האמיתית של יחסי תורה ומדינה על משמעויותיה השונות אנחנו חווים מדי יום בעצם מציאותנו בחומש. השאלה הגדולה איננה רק גיוס בחורי ישיבה. השאלות הגדולות הן מה צריך להיות האופי של צבא יהודי המחויב לתורה, והאם וכיצד מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית במלוא מובן המילה. סוגיית גיוס בני הישיבות היא סעיף קטן בסוגיה זאת. אך הקב"ה זימן את הסעיף הקטן הזה להיות זה שמצליח לאסוף את הציבור לזעוק על נושא חשוב זה. נכון שבין משתתפי ומארגני העצרת היו כאלו שיותר מכוונים למנגינה, היו שפחות מכוונים והיו כאלו שמאוד מאוד לא מכוונים. אבל המנגינה הפנימית אמרה בקול "ה' הוא האלוקים", ולא ייתכן שבארץ ישראל יהיה גורם, חשוב ככל שיהיה, שיוכל לכפות דעתו על התורה בכל סוגיה שהיא, אפילו כשהיא שנויה במחלוקת בין תלמידי החכמים. מי שכן השתתף בעצרת, שמע שהיא נפתחה במילים מתוך התפילה לעצירת גשמים בארץ ישראל: "ועננו בורא עולם במידת הרחמים, תן טל ומטר על פני האדמה". תפילה זו הייתה המנגינה המרכזית בעצרת הגדולה. מנגינה זו נגעה מאוד ללבי, אשר חש כאב עמוק על שנת הבצורת הקשה, הרוחנית והגשמית, שאנו מצויים בה: בצורת כלכלית בעולם הישיבות כולו ובקצבאות הילדים. בצורת רוחנית בזהות היהודית והערכית של מדינת ישראל בחוק הגיור, ברית הנישואין ועוד. בצורת של דיבורים קשים ומוכנות לוויתור על חלקי ארץ ישראל, ובצורת הגשמים הנוראה שפוקדת אותנו בבחינת "ועצר את השמים ולא יהיה מטר". הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל, ואם אנחנו לא מתעוררים לתפילה הוא עוקץ אותנו במקומות רגישים, גם אם הם לא תמיד אמיתיים. אך דווקא עקיצה זו מוציאה אותנו משלוותנו, מכנסת ומאחדת ומביאה אותנו לקום ולעשות. לא לפחד ממנגינה צורמת כשלמדתי בישיבת מרכז הרב זכיתי להשתתף בעצרות רבות שהמנגינה של הדוברים בהן צרמה מאוד לאוזנינו. ובכל זאת התחנכנו על העין הטובה והפנימית, שיודעת להתבונן ולשמוע את הנימים העדינים והעמוקים שמבצבצים בין השורות ולדון את אשר רואות עינינו בהתאם לראייה הפנימית. לימדו אותנו לא להתבלבל מניסיונות של עסקנים להרוויח רווחים מהעניין, לא להתבלבל מעיתונאים קטנים שינסו להפוך את הכול למעמד של שנאה ומלחמה. התחנכנו לזכור שציבור הוא ראשי תיבות של המילים צדיקים בינונים ורשעים, ובמיוחד בדור נפלא כזה שזקוק לחיבור גשמי ורוחני יחד במורכבות גדולה מאוד. יש לזכור שבשורה התחתונה, העצרת היא לא של הדוברים, העסקנים או אנשי התקשורת אלא שלי, שלך ושלו - של כל הציבור הקדוש שרוצה באמת לפעול עם א-ל, עם כל המחלוקות האידיאולוגיות שיש בתוך ציבור זה. כשהתורה מוטלת בקרן זווית, נגררת אחרי מי שפועל ללא לאות לשנות את זהותה היהודית של מדינת ישראל, והיא מצפה להרמת קרנה, אני מתמלא חשק שלא לעמוד מנגד אלא להיות "חבר לכל אשר יראוך". נסיים בספור קצר שהתרחש בדידי בעצרת: לקראת סיום העצרת ניגשו אלינו אנשים רבים שביקרו בחומש בעבר, ושאלו אותי על הרגשותינו בתוך הציבור. התקהל סביבי ציבור גדול של כ‑150 איש, והתפתחה שיחה מעניינת שבמהלכה סיפרתי לסובבים את אשר כתבתי בתחילת דבריי. פתאום הגיח יהודי אחד שהתחיל לצעוק ולדבר בחוצפה על אחד מתלמידי החכמים הגדולים החובש כיפה סרוגה. מחיתי בו מחאה מיידית ונמרצת כדין "זילותא דצורבא מרבנן". הציבור הגדול שהיה סביבנו הוכה תחילה בתדהמה, אך מיד לאחר מכן ניגשו אליי רבים, הביעו הערכה מרובה וטרחו להדגיש את הסתייגותם מהאיש ומדבריו. למדנו מזה שני דברים: ראשית, הציבור הרחב יודע ומכבד את האמת, וצריך זהירות עצומה מלהכתים ציבור שלם בגלל עסקנים ועיתונאים חצופים הרואים עצמם שופר של הציבור. שנית, ניכרים דברי אמת. בזכות שהתעלינו מעל הפוליטיקות הקטנות והגענו לעצרת, זכינו גם לקיים מצוות מחאה אמיתית ב"קום עשה" ולא רק ב"שב ואל תעשה". הכותב הוא ראש ישיבת חומש המתחדשת
