הרבנים הלאומיים חרדים לעולם התורה, חד משמעית, חרדים ממש. אך 'עולם התורה' לוֹ הם חרדים אינו הלימוד גרידא יום ולילה, וכביאור הגמרא(יבמות דף ק"ט) -כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו. עיין שם בגמ' וברש"י שהלומד ולא מקיים מצוות- כשיטה וכתפיסה - אין לו שכר אפילו על הלימוד עצמו. עולם התורה לוֹ הם חרדים, הוא עולם בו הלימוד ומעשה המצוות כולן כרוכים יחדיו בל יפרדו. מאחר שלשיטתם השתתפות משמעותית בנטל הצבאי והכלכלי של המדינה, היא חובה הלכתית מרכזית, אין הם כה מוטרדים מגורלם של הישיבות ה'שחורות', שהרי הישיבות לא מעותדות ע"י הממשלה להיחתם במנעול ובריח אלא לשלב בסדר ימיהם ולאורך שנותיהם שירות צבאי ויגיע כפיים. עתה לגופו של ענין. הטיעון החרדי המושמע ביותר – דהיינו "לימוד התורה מגן ומציל ומשפיע ברכות טוב לעם ישראל ומדינתו" - הוא הטיעון הייצוגי בכנסת, בכלי התקשורת וכלפי חוץ בכלל, אך הוא איננו הנימוק הפנימי הפועם בקרב לומדי הישיבות ותלמידי החכמים. את קביעתי אבסס הן מהמישור ההיסטורי הקרוב הן מהמישור הפרקטי יומיומי. המישור הראשון: יש בידי עדות שבפרוץ מלחמת יום כיפור היו שני אברכים אשר לא נקראו לשרת במלחמת יום כיפורים למרות שהיו חיילים קודם לכן. משהעיק עליהם מצפונם פנו לכמה מגדולי התורה החרדים[לא אציין את שמם] בשאלה האם חובה עליהם להתגייס ביוזמתם. התשובות שקיבלו היו: א. הריבונות הישראלית במזרח התיכון היא בבחינת התגרות בערבים. ב. אחד השואלים שירת בהנדסה קרבית, ונאמר לו שיתכן שאסור להניח מוקשים, שמא ייפגע מהם חייל ישראלי. נקודה נוספת. כ' הרמב"ם(הל' דעות פ"ו): "אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ... ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמִדבּרות". ומפורסם מה שאמר ה'חזון איש' שכיום הישיבות אלו הן המִדברות. נסכם: שני העיקרים הרוֹוחים בישיבות הם: 1. ללא עולם הישיבות תחרב היהדות לגמרי, כלומר, הגיוס אינו בעיה של ביטול תלמוד תורה כי אם ביטול היהדות כולה, וממילא בפנינו ענין של יהרג ואל יעבור. בחור העובר ושב בין דלתי הישיבה ותלמודו אינו בידו, אך מתבשם מאווירת הקדושה ואוזנו קולטת 'וורט' פה ורעיון שם, יישאר בכוח זה יהודי ירא שמים, וחלילה לגייסו לצבא הכופרים. 2. האחיזה בארץ ישראל כריבונות מדינית צבאית , אסורה ומסוכנת כאחד, לפיכך אינה לגטימית עפ"י התורה. שתי תפיסות אלו נשמעות רע מאוד מפי הקוראים ברמה לינוק מעטיניה של מדינה שלהשקפתם אין הם חלק ממנה אלא גֵרים מרצון בתוכה. השני: האמונה שהתורה מצילה ומגינה מפני אויביה מסביב, משמעה שהפעולות האנושיות להבטחת בטחון המדינה צריכות אמנם להיעשות, לפי ששנינו בהלכה 'אין סומכין על הנס'. אך אין צורך לחרוג בהן מהרמה המינימלית [ולעיתים רמה בינונית] מה שמכונה בלשון ספרי המוסר לעשות 'השתדלות', מפני ש"אין הערבי ממית אלא החטא ממית". הקב"ה הוא זה שמנהל את העניינים לפרטיהם, ואַל לה לתבונה האנושית לפלוש לשטח לא לה. אף שאמונה זו חלה גם על פעולות האדם לשמירת בריאותו ולשיפור מצבו הכספי, רואים אנו שבשעה שאנשים מן החוג החרדי ויושבי אהלים נתקלים בבעיות בריאות ופרנסה, הם אינם מסתפקים בפעילות מינימלית או בינונית, אלא נאבקים ומתאמצים ומשקיעים ממון רב להשיג את הרופא הטוב ביותר, גם נוקטים באמצעים ותכסיסים[לעיתים אמצעים אגרסיביים ותכסיסים בלתי נקיים] לכלכל את בני ביתם. דהיינו נוהגים הם[להוציא יחידי סגולה] ככל האדם השכיח הנלחם על גופו ופרנסתו בתחושה ש'אם אין אני מי לי'. מה קרה, לאן נעלמה זכות עיסוקָם בתורה? מדוע נוהגים הם איפָה ואיפה? האם הם שבויים בשנאה או בוז לכל העוסקים ביישובו של עולם הזה, כטראומה מתמשכת מפגעי תנועת ההשכלה והתנועה הציונית, ושמא הנָם חרדים מהחיים בכלל תשובה. אין הם נוהגים איפָה ואיפה, הם רק מדברים איפה ואיפה. הווה אומר, אמונתם[או אם תמצי לומר דרגתם האמונית] אחת היא, והם מכירים היטב בנחיצותו של צבא הגנה לישראל. אולם במישור הייצוגי בפנותם אל האגף החילוני הם נוקטים -אם במודע אם שלא במודע- בשפה מתוחכמת ומִתחכמת נעימה לאוזן החילונים ונוגעת בלבם. בקרב בעלי תשובה ישנם תמימים רבים המאמינים שלא צריך צבא וכדומה, וגם בציבור החרדי המקורי לא חסרים הדיוטות המאמינים בכך, אך ה'סלתה ושמנה' של הלומדים מודעת ויודעת את האמת. הציבור החרדי מתגוון וחלקו עובר תהליכי השתלבות כנים, אך הגרעין הרעיוני שיוצא מפי גדולי התורה החרדים הוא כפי שתיארתי- ולא כפי שטועה הרב אליאב מאיר במאמרו ("בשבע" י"ב אדר סעיף ג' בתגובה ל"רביבים") ) מפני שאינו מכיר את העולם החרדי מבפנים. קיימת סוגיה עמוקה ויסודית יותר, והיא באיזה מדה מושפעים הנימוקים האמיתיים[הנ"ל] של החברה החרדית, מגורמים נפשיים ילידי הגלות המרה הארוכה ועד שואת יהודי אירופה והכחדת מרכזי התורה. האם הם חרדים מארֶס הכפירה, מהתמוטטות החינוך האמוני. האם הם שבויים בשנאה או בוז לכל העוסקים ביישובו של עולם הזה, כטראומה מתמשכת מפגעי תנועת ההשכלה והתנועה הציונית, ושמא הנָם חרדים מהחיים בכלל. בזאת דנו ודנים רבנים והוגים שונים. ואני לא באתי אלא להאיר שחבל לבזבז תחמושת ואנרגיה למול הטיעון הפוליטי-ייצוגי הקלאסי המושמע השכם והרעב מפי דוברים ומשפיעים חרדים, אלא לעסוק בנימוקים האמיתיים ובכל הסובב אותם. אסיים בתקוה שמאמר זה לא יוסיף לחרדים חרדה על חרדותיהם.
