חוק הגיור הוא גורם מזמן לברר את היחס של הציונות הדתית למוסד הרבנות הראשית. האם יש חשיבות לרבנות ראשית כאשר הרבנים הראשים לא גדלו במוסדות הציונות הדתית? נראה שדווקא היום מתברר שיש לרבנות הראשית תפקיד מפתח בעיצוב הצביון היהודי של המדינה. בכנסת הנוכחית ישנו עיסוק רב בסוגיות של דת ומדינה: גיור, פונדקאות, בתי דין, הפסקת חיים לחולה, ברית הזוגיות, אימוץ גויים ועוד רבים. ישנו רצון לחדש ולשנות את פניה היהודיים של המדינה לכיוון ליברלי המעצים את ערך השיויון וזכויות הפרט על פני ערכי היהדות. הכיוון הזה יפגע בעיקר בכוחה המוסרי של המדינה, ובמגרש הזה יש רק לרבנות הראשית את הכוח לתבוע את הצד היהודי במדינה. הצידוק המוסרי לקיומה של מדינת ישראל הוא הזהות היהודית- מדינת לאום יהודית. כך נאמר במגילת העצמאות וכך מתבטאים ראשי הממשלה לדורותיהם בבואם להצדיק את קיומה של המדינה. החוקים החדשים אינם מהווים איום על הציבור הדתי. הרי נשארה בידינו הבחירה את מי אנו מכניסים לקהילתנו. חוק הגיור ודומיו פוגעים בזהות הציבורית של מדינת ישראל. הביטוי המעשי של מדינה יהודית הוא דרך קביעת חוקים המעגנים את הצביון היהודי ברשות הרבים. יש להדגיש כי לא מדובר בכפיה דתית שהרי כל אזרח יכול להמשיך ולנהוג על פי בחירתו והבנתו. כל פגיעה ברבנות הראשית גורמת להכנסה פנימה גופים ליברליים רפורמים ומתקני דת למיניהם. בית המשפט רק מחכה להזדמנות אשר בשם השוויון יופקעו סמכויותיה של הרבנות. כדאי להעמיק בדברי הרב יעקב אריאל שביקר את החוק ואמר " יהדות קשובה אינה רק מה שאנשים ברמה הנחותה מצפים ורוצים, אלא גם מה הקב"ה רוצה, מה הדורות הקודמים רצו. הרבנות היא הסמכות הממונה על מי זה רב, מי דיין, מי מגייר, זו רק סמכות אחת ואם יהיה אחרת הכל יתפורר וכל שלושה אנשים ברחוב יגיירו ושלושה אנשים יכולים להיות גם רבאיי רפורמי או מישהו אחר. חייבים לשמור על המסגרת". למען מדינת ישראל עלינו לרומם את כבודה של הרבנות הראשית ולעמוד אחריה כחומה בצורה.
