יו"ר האופוזיציה אינו מחמיץ הזדמנות לתקוף את ראש הממשלה ולדרוש "שלום של אמיצים", שאינו אלא "שלום" של פחדנים: בריחה, הסגרת לב הארץ ומחצית ירושלים, גירוש מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם וסיכון מיליוני אחרים. הרצוג ומרעיו (גם בקואליציה) עושים הכל כדי שהאשם בקריסת התהליך השקרי יוטל על נתניהו. בשיח התקשורתי האורווליאני קרוי מצעד האיוולת האוסלואידי בשם הקוד "תהליך השלום", אפילו אחרי שהוכח שהמדיניות של שטחים תמורת טרור הובילה למלחמת אוסלו. זו גם תהיה התוצאה אם יימשך התהליך המושתת על הנחות יסוד שגויות. יש להשתחרר מהקישור השקרי בין שלום למדינה פלשתינאית, שהם דבר והיפוכו. בארץ, בשעה שבעולם קיימות בעיות בוערות, שר החוץ האמריקאי עושה לילות כימים בהטחת ראשו וראשינו בקיר בניסיון חסר-תוחלת להביא לכך שמכחיש השואה מרמאללה ייאות לדון עם ישראל על התאבדותה במסגרת 'פתרון' שתי המדינות "שלום" המתבסס על הקפאת הבנייה היהודית ואיסור על יהודים לגור בלב ארצם – איסור שבכל מקום אחר היה מוקע בפינו כגזענות – אינו יהודי, אינו דמוקרטי, אינו מוסרי, אינו ציוני – ואיננו שלום. מי שדוגל בו אינו מחנה השלום, אינו נאור ואינו ליברל. הוא גזען. בשיח התקשורתי האורווליאני מדובר על כישלון והצלחה של התהליך. דווקא "כישלון" התהליך – בליווי רשימת התכתיבים של התאומים עבאס/חמאס – יוצר סיכוי לתקווה, התפכחות ואופק חדש, ובלבד שישראל לא תנסה לרצות ולפייס את מכחיש השואה מרמאללה ואת המתווך "ההוגן" מוואשינגטון. נוצרה הזדמנות לחזור למטרת הציונות: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, ובכך צריך לעסוק ראש ממשלת ישראל. ההווה ממילא אינו מאפשר שלום אמת. התהפוכות במדינות השכנות רק מוכיחות שעל ישראל להתעצם ולא להתאבד על מזבח "השלום". המשטר בירדן עדיין שורד, אך לא לנצח, ומוטב לישראל להמתין עד שהרוב הפלשתינאי שם יקים בה את מדינתו. הממשל האמריקאי המעורב בהתרחשויות נכשל בזיהוי התהליכים, כינה אותם "האביב הערבי" כש"חורף" הוא הגדרה הולמת יותר, והגיב בצורה תמוהה בלוב ובמצרים. במדיניות מול הנשק הגרעיני האיראני והנשק הכימי הסורי גילו האמריקאים תמימות ואפשרו למשטרים בטהרן ובדמשק להוליך אותם שולל. ובארץ, בשעה שבעולם קיימות בעיות בוערות, שר החוץ האמריקאי עושה לילות כימים בהטחת ראשו וראשינו בקיר בניסיון חסר-תוחלת להביא לכך שמכחיש השואה מרמאללה ייאות לדון עם ישראל על התאבדותה במסגרת "פתרון" שתי המדינות. אין פלא שאפילו בעלת הברית הנאמנה של ארה"ב הולכת ומאבדת אמון בה. כך גם במזרח אירופה, שם נקט המערב בפעילות צבועה, באופן שעודד מהפכנים אוקראינים להביא לחילופי שלטון בדרכים שאינן דמוקרטיות. וואשינגטון נגררה. כשנשיא רוסיה פוטין הגיב בדרכיו על המתרחש אצל שכנתו וסיפח לארצו את חצי-האי קרים שבאופן היסטורי ואתני הוא רוסי, הגיבו ארה"ב ואירופה תגובה רופסת-צ'מברלינית. המסר שנוצר הוא חלוש וצבוע. צעדי פוטין כלפי המתרחש בקרבתו לא הזכירו את מעשי היטלר ערב מלחמת העולם השנייה, אלא את מעשי הנשיא האמריקאי קנדי ב-1962. קנדי הבהיר לברית המועצות דאז מהם גבולות הסבלנות של ארה"ב כלפי התנהגות מתריסה סמוך לגבולותיה. פוטין פעל באופן דומה, והבהיר שרוסיה היא מעצמה הדואגת לאינטרסים שלה. למעשה הוא שידר לעולם, ובמיוחד לארה"ב: לא עוד Pax Americana כפי שהיה בעשורים האחרונים. כעת נפתח עידן חדש, Pax Putina. הלקח לישראל: לא ללכת בעיניים עצומות אחרי תכתיבים אמריקאיים ולא להסתמך על ערבויות אמריקאיות שלא הוכיחו עצמן בשום מקום. מלים יפות ורצון טוב אינם שלום ואינם תחליף לביטחון.
