מנהג ישראל להתחיל לנקות את ארונות הספרים לקראת פסח. מדוע כתבתי "להתחיל"? כי תמיד מוצאים ספרים מעניינים, שכבר בשנה שעברה החלטנו שאנו רוצים "בהזדמנות" לקרוא אותם, וכעת כאשר הם כבר ביד, מעלעלים בהם שוב, עד שנזכרים שכעת ערב פסח וצריך להמשיך בעבודה. כך גם אני, במהלך ניקוי ארונות הספרים, התגלגלה ליד חוברת מעניינת, שלא משה מידי עד אשר עברתי על כולה. שם החוברת "קול צופיך". עניינה רבנים הקוראים לתמיכה במפלגה הדתית לאומית בבחירות תשנ"ט. ותוכנה, רבים מרבותינו, עם תמונותיהם בעודם צעירים (יחסית להיום), כותבים כל אחד בסגנונו, מדוע ראוי להצביע עבור מפלגה דתית לאומית. אחד הכותבים שצד את עיני הוא הרב שי פירון! הרב שי פירון קורא להצביע למפלגה הדתית לאומית, כי "אי אפשר לה למדינת ישראל, בלא תנועה דתית לאומית חזקה. היום יותר מתמיד, זקוקה מדינת ישראל לחינוך שורשי, לצביון יהודי, לציונות ללא מרכאות- מלאת גאון, לישובים פורחים ומלבלבים". את קריאתו להצבעה למפד"ל, חותם הרב שי פירון במילים "כדי שנוכל כולנו יחד, להמשיך להצעיד את המדינה קדימה לאורם של ערכים נעלים אלה, אנו זקוקים למפד"ל חזקה. אל לנו לעמוד מנגד, כי בידינו ובנפשנו היא: חזק חזק ונתחזק". היכן הרב שי פירון נמצא היום, וכיצד הוא מיישם את אותה משנה, כולנו יודעים. את החינוך השורשי הוא "מחזק" בעזרת הכנסת מורים ערבים למערכת החינוך, את הצביון היהודי הוא "מחזק" ע"י שותפותו בשדולה הגאה בכנסת, ודחיפתו להכרה בנישואי תערובת וב"ברית הזוגיות", ואת הציונות הוא "מחזק" בהצבעתו בעד שחרור מחבלים, ובחוק המאפשר לגויים לאמץ תינוק יהודי. לא ברב שי פירון רציתי לעסוק במאמר זה. לצערי, הוא רואה את מקומו כבן ברית של יאיר לפיד, וכחבר כנסת מטעם מפלגתו, אשר דיגלה בענייני דת ומדינה ידוע. צורת פעולתו של הרב שי פירון, היא תוצאה טבעית למהלך זה. הכאב שלי הוא על מפלגת הבית היהודי, אשר היא היום המפלגה הדתית לאומית היחידה בכנסת. אחרי הבחירות האחרונות, כרת יו"ר הבית היהודי-נפתלי בנט "ברית" עם יאיר לפיד. "ברית אחים" הוא קרא לה. רבים תמהו על ה"שותף לדרך" שמצא נפתלי בנט. האם באמת קרובים אנו בעמדותינו ליאיר לפיד? הן מטרותינו בעניין יהדותה של המדינה שונות לחלוטין, ועמדותינו בעניין השמירה על ארץ ישראל פשוט הפוכות! בעת הקמת הממשלה, היה נדמה שיש צורך פוליטי לעניין. אחרת, היינו מוצאים את עצמנו מחוץ לממשלה, ואז היינו מאוד מצומצמים ביכולת לקדם את הערכים החשובים לנו. כדי להרגיע את המודאגים, קבלנו גלולת הרגעה משמעותית: ינתן למפלגת הבית היהודי זכות "וטו" על כל חקיקה בענייני דת ומדינה. הבעיה, שנדמה שגם כעת אין שום משמעות ליסודות האידיאולוגים של הציונות הדתית במדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית. האם זה בגלל ששנים עשר מנדטים זה מעט מידי בשביל שתהיה לנו יכולת השפעה, או אולי החיבור ליאיר לפיד מתוך תחושה של ברית, הביאה אותנו לאיבוד זהותנו העצמית ומטרתנו העיקרית, עד כי לעיתים כלל איננו מרגישים בעיה בהצעותיו בענייני יהדותה של המדינה. נפתלי בנט דוקא מכריז מעל כל במה אפשרית, שהבית היהודי כבר למעלה משנה של עשייה מבורכת, וכי אנו אוחזים חזק מאוד בהגה השלטון של מדינת ישראל. מה משמעותה של אותה אחיזה בהגה בשלטון? הסכם סחר עם סין שאותו יזם שר הכלכלה? ביטול מחירי מוצרים שאינם מעוגלים לעשרות אגורות? מה עם עשרות חוקים בענייני זהותה היהודית של מדינת ישראל, מעמד הרבנות הראשית, שמירת עם ישראל מפני התבוללות, קדושת עם ישראל, הרס בתי יהודים ביו"ש וכו', שהבית היהודי בקושי שם לב שיש בהם בעיה, וקל וחומר שאינו מפעיל את זכות הווטו שלו? האם לשם כך נכנסה הבית היהודי לממשלה? חוששני, שה"ברית" עם יאיר לפיד, העבירה את מפלגתנו במידה מסויימת את אותו מהלך שעבר על הרב שי פירון.
