עד כמה שנרצה להעלים, להתעלם ולהסתיר מהילדים את אירועי יום השואה, מתוך רצון לגונן עליהם ולהרחיק מהם את הרוע, נגלה שהמשימה קשה עד בלתי אפשרית. הצפירה, החנויות הסגורות, הטקסים הממלכתיים, התקשורת המסקרת, האחים הגדולים המדברים ביניהם – כל אלה לא נעלמים מעיניהם ומאוזניהם של הילדים. אם ירגישו שאנו במבוכה ומסתירים מהם דבר מה, יתעורר יצר הסקרנות יותר ממה שהיה מתעורר אילו התייחסנו לנושא בהתאם לגילם ולרמתם. ילדים רגישים וקולטים בחושיהם את תגובות המבוגרים. תגובה הססנית ונבוכה יכולה לעורר יותר פחדים וחששות מאשר תגובה עניינית וקצרה המתמודדת עם האמת עד כמה שאפשר. יחד עם זאת, ללמד את השואה כ"נושא" כמו כל נושא אחר בגן מעיק ומיותר. כגננת בעברי לאורך שנים ארוכות, אני יכולה להעיד כי ברגע שהופכים את יום השואה ל"נושא", ל"חטיבה" או ל"יחידת לימוד" נכנסים לפינות שלא היינו רוצים להיכנס אליהן מלכתחילה ולא כל גננת מיומנת לנתב את השיח בנושא בצורה שלווה, רגועה ושאינה מעוררת פחדים מיותרים בקרב הילדים. דברים אלו נכתבים מתוך הניסיון שצברתי שנה אחר שנה עם ילדים בגילאי 4-5. שאלותיהם, תגובותיהם, העניין שגילו, הם אלה שהובילו אותי למצוא את הנוסחה הנכונה של ההתייחסות ליום הזה; לא מתעלמת מחד ולא מציפה מידי מאידך. בהמשך אעמוד על הכלים המעשיים לכך. אך לפני כן כמה עובדות לרקע כללי. יום השואה הוא חלק מלוח השנה היהודי. לצערנו, לאורך כל חגי ישראל כמעט היה איזה צורר שניסה להשמיד את היהודים. גננות מספרות בפסח על פרעה שציווה לזרוק ליאור כל תינוק שנולד. איני רואה סיפור זה זוועתי פחות. על רצונו של המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד הן מספרות מתוך מגילת אסתר בפורים. גם סיפור זה יכול לעורר פחדים וחששות. נכון שפעמים רבות היה סוף טוב. בפורים נעשה נס, בפסח יצאנו סוף סוף לחירות וילדים אוהבים סוף טוב בכל סיפור. ילדים נתקלים במוות משחר ילדותם. הם רואים חרקים מתים בחצר הגן, הם נתקלים בחתול שנדרס בכביש, לפעמים זו חיית המחמד הפרטית שלהם שהגיעה לשיבה טובה והיא נעלמת מחייהם יום אחד, ולפעמים זה בן משפחה מבוגר או צעיר שנהרג בתאונת דרכים, בצבא, או נפטר ממחלה אך החיים מלמדים אותם, במוקדם או במאוחר, לא רק עם חגי ומועדי ישראל ולא רק באגדות ובמעשיות, אלא גם בחיים הפרטיים שלהם, שלא תמיד הסוף הוא טוב. ולפעמים דווקא ההתמודדות הזאת, אם הסיפור העצוב מוצג להם בדרך נכונה, כמובן, היא התמודדות מחשלת ומכוננת. ילדים נתקלים במוות משחר ילדותם. הם רואים חרקים מתים בחצר הגן, הם נתקלים בחתול שנדרס בכביש, לפעמים זו חיית המחמד הפרטית שלהם שהגיעה לשיבה טובה והיא נעלמת מחייהם יום אחד, ולפעמים זה בן משפחה מבוגר או צעיר שנהרג בתאונת דרכים, בצבא, או נפטר ממחלה. המקרים הטרגיים הללו הם חלק מחיינו ואינם פוסחים על אף משפחה, לצערנו. הנחלת נושא השואה כבר בגיל צעיר יוצרת תחושת שייכות היסטורית, ערכית ותרבותית לעם ולמדינה. בואו נראה כיצד נעשה זאת נכון שלב אחרי שלב. מלים מרוככות "שואה" – מקרה עצוב שקרה פעם לפני הרבה שנים, בשואה מתו הרבה יהודים (שישה מיליון זה מספר לא נתפס ולכן אין צורך להזכירו. כמו כן אין צורך להשתמש בשום מלה אחרת מלבד "מתו". בבגרותם ילמדו מלים אחרות. אנו בעד להעשיר את אוצר המלים של הילדים אבל לא במקרה זה). "נאצים" – אנשים רעים שחיו לפני הרבה שנים בארצות רחוקות והרגו יהודים רק בגלל שהם יהודים (כל המושגים הקשורים לפעולת ההשמדה של הנאצים: מחנות השמדה, גטו, תאי גאזים, טלאי צהוב, רצח, רכבות וכו', אין מקומם בגן הילדים) "יום הזיכרון" – היום בו אנו זוכרים את האנשים שנהרגו בשואה והיו גיבורים. הם רצו להילחם בנאצים אבל היו מעטים יותר ולא היה להם נשק. חלק מהיהודים ברחו מהנאצים וכן הצליחו להילחם ולברוח. חלקם גם עלו לארץ ישראל, התחתנו בארץ ונולדו להם ילדים. בכך הם נקמו בנאצים: אתם רציתם להרוג אותנו, אבל הנה לא הצלחתם. תראו איזו משפחה גדולה יש לנו כאן בארץ ישראל. "נר זיכרון" – נר שמדליקים כדי לזכור מישהו שמת. ביום השואה אנו מדליקים נר אחד כדי לזכור את כל היהודים שמתו בשואה. "ארץ ישראל והצבא שלנו" – היהודים מתו בשואה כי לא היתה להם מדינה. כעת יש לנו מדינה משלנו, מדינת ישראל, צבא חזק ששומר עלינו. החיילים שלנו לא יתנו לאף אחד לפגוע בנו. הצפירה חשוב להכין את הילדים לצפירה אך לא לכעוס עליהם אם הם צוחקים ולא לחייב אותם לעמוד. אין לצפות מהם להפחית משחק ושמחה ביום זה ויחד עם זאת אין להשמיע שירים שמחים ולתכנן פעילויות משמחות. הילדים יחושו באווירה המיוחדת בגן שהיא מעט רצינית יותר מיום רגיל. זה בסדר. שום נזק נפשי ורגשי לא ייגרם להם. מותר להיות יום אחד קצת יותר עצובים. מחר נשוב ונשמח שוב. אלה אינם כלים רק לגן הילדים. אלה כלים שאנו מקנים להם לחיים. תמונות להמחשה בכל נושא הנלמד בגן אנו בעד תמונות ממחישות. לא בלימוד נושא זה. ההסבר הקצר של הגננת בתחילת היום – מספיק, וכן מתן זמן לתגובות של ילדים. אפשר להרחיב מעט באופן כללי: מתי אנו עצובים? מה עוזר לנו להתגבר על העצב? עבודות יצירה אפשר לתת לילדים להביע את עצמם בציור, בפיסול, בשירה, בנגינה על כלי שקט. קטעי ספרות להקראה "המפוחית של שמוליק" - מאת דבורה קיפניס "למה קוראים לנפתלי נפתלי?" - מאת אלונה פרנקל "נרות שמחים נרות עצובים" - מאת בת שבע דגן "מה אומרת הצפירה" - מאת בת שבע דגן
