1. אפשר לכתוב מחקרים רבים בתחום הסוציולוגיה וחקר התרבות על השינוי העצום שעברו מדינת ישראל והחברה הישראלית בעניין נכונותן לשאת במחיר הכרוך במימוש הרעיון הציוני. קחו לדוגמה את משפטו המפורסם של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". מעניין לבדוק מתי הוא הפך מצוואתו המקודשת של גיבור לאומי, צוואה שדורות של צעירים בארץ חונכו עליה, להמצאה ציונית שיש לפקפק אם בכלל נאמרה ובטח שאין להסכים עם תוכנה. חשוב לבדוק מה השתנה בנו מאז הימים שבהם העזה ממשלת רבין-פרס הראשונה לסכן חיי מאות חיילים ואזרחים באנטבה הרחוקה, רק כדי שלא להיכנע לדרישת המחבלים החוטפים לשחרר כמה עשרות מחבריהם שהיו כלואים בישראל. מה היו הגורמים והשלבים השונים שבאמצעותם התדרדרנו עד למצב שבו ממשלה בראשות אחיו של גיבור אותו מבצע, שמסר את נפשו למען העיקרון שבטרור יש להילחם ולא להיכנע לו, הסכימה לשחרר מן הכלא אלף מחבלים כדי להציל חייל חטוף אחד. מעניין לקרוא את שירי ההנצחה ללוחמי תש"ח, שבעיקר פיארו את דמויותיהם של הנופלים במערכה "יפי הבלורית והתואר" והדגישו את חובתם של הנותרים לא לשכוח אותם, ולעמוד על ההבדל בינם לבין שירי זיכרון מאוחרים יותר, שעסקו בעיקר בחלל הנורא שנותר ובקושי לשאת את הכאב והאובדן. ובעצם, מדוע כמעט כל אותם שירי זיכרון נוגים ויפים שמנוגנים ברדיו בכל שנה ביום הזיכרון הם שירים שנכתבו והולחנו לפני עשרות שנים? למה הנופלים במבצע חומת מגן, עופרת יצוקה ומלחמת לבנון השנייה לא זכו לשירים משלהם, לפחות לא כאלה ש'תפסו' והפכו למוכרים ומושרים בפי כול? מתי הפסיקו טובי הפזמונאים לכתוב שירים על אישיותם של הנופלים ועל גבורתם? איך נוצר החלל שלתוכו נכנס פרויקט רדיופוני מוזר בגל"צ, שבמסגרתו מלחינים טקסטים שכתבו הנופלים - טקסטים שדומים בתוכנם לשירים אחרים שכותבים צעירים בגיל הזה, וכלל אינם עוסקים במעשה הגבורה שלהם או בערכים שלמענם נפלו? 2. מסתבר שחוקרים מעמיקים יעמדו על כך שאחד הגורמים ששחקו את כוח העמידה של החברה הישראלית ואת יכולתה לשאת במחיר קיומה של המדינה, הוא השינוי שחל בצביונו של יום הזיכרון לחללי צה"ל. לאופן שבו היום הזה מצוין בשנים האחרונות - בטקסים ממלכתיים, בהתבטאויות של ראשי ציבור ובכלי התקשורת - יש השפעה ליצירת אווירת דיכאון וייאוש על רקע השכול במערכות ישראל. בין השאר באמצעות אותה אווירה של יגון מרוכז ונוקב שאין ממנו מפלט, מחלחלות תפיסות המוכנות להיאחז בכל אשליה ותקוות שווא ולשלם כל מחיר כדי שלא יהיו חללים נוספים. במקום להזכיר את מעלותיהם השונות של הנופלים, תוך שימת דגש מיוחד על מעלת מסירות הנפש שלהם למען האומה, אנחנו מתעטפים ביגון קודר ומתאבלים עליהם כאילו היו קורבנות שווא. במקום להישבע אמונים לערכים הלאומיים שלמענם מסרו את נפשם, אנחנו מבטיחים לילדה הקטנה ש"זו תהיה המלחמה האחרונה" במקום להזכיר את מעלותיהם השונות של הנופלים, תוך שימת דגש מיוחד על מעלת מסירות הנפש שלהם למען האומה, אנחנו מתעטפים ביגון קודר ומתאבלים עליהם כאילו היו קורבנות שווא. במקום להישבע להיות נאמנים למורשתם ולהחזיק בכל כוחנו בחזון שלמענו מסרו את נפשם - חזון התחייה הלאומית היהודית בארץ ישראל בדורנו - אנחנו מבטיחים לילדה הקטנה ש"זו תהיה המלחמה האחרונה". האויבים שלנו אולי היו כבר מזמן מרימים ידיים לנוכח עוצמתנו הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית, אבל הם מתעודדים ונאחזים בחולשתנו הרוחנית והמנטלית, ורואים בנו קורי עכביש חסרי רוח לחימה. וכך התוצאה של רדיפת השלום העיוורת היא כמובן הפוכה - ככל שבורחים מן המאבק מול השנאה והרוע, מול משטרי העריצות והטרור צמא-הדם, כך הם צוברים עוצמה ומקיזים את דמנו יותר. נראה כי בחסות הקונצנזוס של אווירת יום הזיכרון שאין לערער עליה צמח כאן אט אט ומבלי משים יום קבוע ומקודש בלוח השנה שמנוצל באופן מתוחכם כדי להחדיר את הנרטיב של השמאל הישראלי. זהו אותו נרטיב שנוסח היטב בפזמון 'שיר לשלום' שהפך להמנון תנועות השמאל, ולפיו הבאת השלום תלויה רק בנו ובהחלטתנו, ואם רק נרצה – בוא יבוא במהרה: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". זוהי אותה רוח נכאים שאינה מוצאת מזור לכאב על החייל שמסר את נפשו למען הכלל, שהרי מבחינתה אושרו של הפרט הוא חזות הכול, וחייו שנגדעו הם אירוע חד-פעמי שאין לו תחליף. אין שכר לפרט על מסירות נפשו, ונשמתו אינה זוכה לחיי נצח תחת כיסא הכבוד. זוהי אותה רוח נכאים והלקאה עצמית שגורמת לתקשורת הישראלית בכל ערב יום כיפור, במקום לעסוק בטיהור הלב והמעשים ובאושרם של ישראל אשר זוכים להיטהר לפני אביהם שבשמיים, לחטט בפעם האלף בפצעי אותה מלחמה. וגם אז, במקום להדגיש את הניצחון הגדול שנחל צה"ל למרות ההפתעה והמכות שספג בתחילת המלחמה, עוסקים רק במחדל ובאחראים לו ובעיקר בהאשמת ראש הממשלה גולדה מאיר - שלדעתם הייתה חייבת להיענות לדרישות הנסיגה של האויב המצרי ובכך למנוע את המלחמה. זה אמנם נעשה באופן קצת פחות בוטה ויותר חמקמק, אבל המסר התקשורתי הכולל של יום הזיכרון לחללי צה"ל מזכיר את ימי הזיכרון ליצחק רבין. גם כאן המשאבים התקשורתיים הלאומיים נמסרים בידי תעמולת השמאל לצורך החדרת המסרים שלו ללב ההמון המסורתי-לאומי העיקש. 3. בסופו של דבר, למרות החיבוק שנשלח למשפחות השכולות והכוונות הטובות להשתתף עמן ביגונן, במידה רבה אנחנו גם מעצימים את הכאב ומעמיקים את היגון. הגיע הזמן להפסיק את זה, קודם כול בציבור הדתי-לאומי ובהדרגה להתפשט אל המרחב הציבורי הכללי. במקום לשים את הדגש על החלל ועל האובדן, צריך לחזור אל הראשונות ולהציב במרכז היום הזה את הכבוד לנופלים ואת הנאמנות למורשתם. להשתתף גם בכאבן של המשפחות השכולות, אבל בעיקר לבטא כלפיהן כבוד והכרת טובה. לא להעצים בקרב המשפחות השכולות תודעה של מסכנות ואומללות, ולהיזהר מלעורר בלבן תחושות קשות כאילו הקריבו קורבן שווא שאפשר היה למנוע אותו אילו רק ראשי המדינה והצבא היו קצת פחות מאצ'ואיסטים וקצת יותר שוחרי שלום. בשנים האחרונות הציבור הדתי תופס מקום מרכזי בצבא ובכוחות הביטחון, ומטבע הדברים גדל גם חלקם של בניו בין החללים והפצועים. לכן יש לו גם זכות, אחריות ויכולת לדרוש להשפיע ולו באופן חלקי על צביונו של יום הזיכרון. התחלה טובה בתחום הזה נעשית מזה מספר שנים באירוע המרכזי שמארגנת עמותת 'זוכרים' בראשות דב קלמנוביץ', והמגמה הזאת צריכה להתפשט. אנו רשאים ואף מחויבים לבטא ביום הזה את אמונתנו כי מסירות הנפש למען ה', למען עמו ולמען תורתו היא בגדר קידוש השם שאין נעלה ממנו. אנו רשאים ומחויבים לבטא את אמונתנו כי הנופלים הם בנים אהובים לריבונו של עולם שנאספים תחת כנפיו ונהנים מזיו שכינתו. ומותר לנו להניף בעוז את דגל קיבוץ הגלויות ואת רעיון מצוות ירושת הארץ, שלמענם נצטווינו גם על מסירות נפש. דווקא מתוך תפיסה זו, וככל שנהיה נחושים בה יותר, כך יבינו אויבינו שלא יוכלו לנו, ידיהם ירפו מלהילחם בנו ונשב לבטח ובשלום בארצנו.
