כז אב תשע"ב, 4.8.2002 הייתי בן 19, נשוי טרי לפני צבא. נסענו אימי ואני ביחד עם אביב ועמיחי, אחי הקטנים לחגוג יומולדת 12 לעמיחי.בדרך לקחנו שני חיילים שיצאו לחופשה מהבסיס בשכם טרמפ לכיוון נתניה. בין היישובים עינב ואבני חפץ התחיל לרדוף אחרינו רכב סקודה כחול כהה כאשר משני חלונות הרכב עם חצי גוף בחוץ מרססים אותנו. אברהם, הגולנציק שנסע איתנו קיבל כדור בצוואר כבר בצרור הראשון. וויטלי (החייל השני) נפצע בגב מרסיס בעמוד השדרה באחד הצרורות המאוחרים יותר. סה"כ פילחו את הרכב 28 כדורים. איכשהו במהירות של 170 קמש הצלחתי לברוח מהם. הגולנציק שנפצע קשה, שוחרר אחרי כשנה מבית לוינשטיין כשהוא נכה 100 אחוז. החייל השני עבר סדרת ניתוחים וממשיך לסבול מכאבים גם היום. אני נפצעתי מרסיסים ביד ומכדור ששרט אותי בבטן. כל 'המשתתפים' בפיגוע, נושאים בנפשם את צלקות הפיגוע במידה כזו או אחרת. לחלק מהם, החיים נעצרו באותו יום. כשסופרים וזוכרים את נזקי המלחמות ופעולות האיבה, חשוב שנזכור גם את נפגעי הטרור שחיים בינינו, אלה שנושאים את הצלקות הפיזיות והנפשיות של הטרור.
