בטקס פרסי ישראל, נאם פרופ' עירד מלכין בשם מקבלי הפרס. בנאומו, הוא תקף (בעדינות) את הממשלה על צמצום ההשקעה במדעי הרוח בישראל. "כשאני למדתי לתואר בוגר", אמר מלכין, "היו בחוג להיסטוריה 40 אנשי סגל. היום יש 27". בטענה הזו יש מידה של אמת. אבל נחוץ להזכיר גם גורמים נוספים. למשל, שכאשר מלכין היה סטודנט צעיר גם אוניברסיטת ת"א הייתה צעירה, ועדיין לא נשאה את המשקולת של תשלומי פנסיה תקציבית גבוהה לאלפי פנסיונרים. אם לא היו מבטיחים ל-40 ההיסטוריונים דאז פנסיה כה גבוהה, אולי היום היה אפשר... להעסיק עוד כמה. אבל זו אינה הסיבה העיקרית לירידת מדעי הרוח. גם הירידה בתמיכה הממשלתית אינה הסיבה העיקרית. נדמה לי שקודם כל צריך להזכיר את העובדה הפשוטה, שיש ירידה גדולה בכמות הישראלים שמעוניינים ללמוד מדעי הרוח. עכשיו צריך לשאול: ולמה זה? התשובה הפשוטה היא שהחברה הישראלית היא חומרנית והישגית. אבל גם זו לא תשובה מלאה. שהרי יש בישראל מוסדות ללימודי רוח ששוקקים רבבות תלמידים: הישיבות. ואל תאמרו שאנשים באים ללמוד בישיבה רק כדי לחמוק משירות צבאי, שהרי יש אלפים רבים שלומדים בישיבות לפני שירות צבאי או אחריו, בלי לקבל שום תואר או תגמול אחר. נדמה לי שאחת הסיבות לירידת קרנם של מדעי הרוח בישראל היא העובדה שאנשיהם הפסיקו לעסוק ברוח, ומעדיפים לעסוק בפירוק הרוח. ההיסטוריונים הישראלים הגדולים של פעם ניסו לומר דבר משמעותי על האדם והעולם. היום מנסים בעיקר לפרק את מפעליהם ההיסטוריוגרפיים, ולהסביר שכל אמירה היסטורית היא בהכרח חלקית ויחסית ופגומה ומעוותת. אז אם כך, למה ללמוד את התחום הזה? כך גם לגבי תחומים נוספים במדעי הרוח. פעם, בחוג לפילוסופיה לימדו פילוסופים: בובר, ברגמן, רוטנשטרייך... נדמה לי שהיום עושים גם שם דברים אחרים לגמרי. יש הרבה מה לעשות כדי לשקם את מדעי הרוח בישראל. אך חכמי מדעי הרוח, קודם כל תקנו אתם את מה שביכולתכם: חזרו לעסוק ברוח.
