לא כולם אוהבים את המגזר הסרוג. אולי הרוב כן, אבל לא כולם. מה לעשות. חלק מהחרדים מסתכלים עלינו כעל פשרנים מידי, וחלק מהחילוניים מסתכלים עלינו כעל דתיי מחמד מעופפים שלא כל כך סגורים על עצמם. ופה מתאים איזה משפט בסגנון של "אבל אנחנו בטוחים בדרך שלנו ויודעים לאן היא מובילה", אבל למה לנו להתלהם אם אפשר להמשיך את המהפכה בשקט, לזקוף קומה, להסתכל לעבר האופק ולטפוח לעצמנו על השכם בהערכה עצמית. רצף של כמה וכמה מקרים שחוויתי בשבוע האחרון, גרמו לי להיות פשוט שמח וגאה להיות חלק ממגזר כל כך משובח ומחונך לתפארת- המגזר הסרוג. נכון, ישנם גם עשבים שוטים כמו בכל שדה, אך לעניות דעתי רבו היתרונות על החסרונות עד שהעלימו אותן לגמרי, ואשרי המגזר שאלו הם בניו. המקרה הראשון קרה לי כאשר בערב יום הזיכרון האחרון זכיתי להשתתף בערב "שרים וזוכרים" בבריכת הסולטן שבירושלים, היות והשנה זאת הפעם הראשונה שאני משתתף בטקס המרשים והמכובד הזה, חשבתי לתומי שאמצא בקהל את כל גווני הקשת של החברה הישראלית שהרי מי לא רוצה לבא לערב מרגש לזכרם של לוחמים? אך מהרגע הראשון שנכנסתי למתחם, מיד הבנתי לאן באתי ולקראת מה אני הולך. פה בחור סרוג שנראה מכיניסט, ושם בחור סרוג מהישיבה הזאת והישיבה הזאת, פה חבורת בנות עם כיסויי ראש, והנה שם בצד עוד משפחה סרוגה ממש "משלנו" שבאה עם ילדיה הקטנים לערב שחשוב שיזכרו, והפלא הוא שבסוף כולם מכירים את כולם, כיאה ל-"חוק דתיים שלובים"... הופתעתי לגלות שלפחות 95% מהנוכחים בטקס, כ-4,000 איש, היו מהמגזר הסרוג, ולמרות שהערב היה פתוח ללא תשלום לכלל הציבור, לא ראינו נוער חילוני באופק, גם לא מתנועת הצופים שלעיתים מגיעה לאירועים שכאלה. רק המגזר הסרוג הגיע בהמוניו כדי להוכיח לעצמו ולכולם שאולי הוא היחיד שנשארו לו ערכים שכבר קשה למצוא במחוזות אחרים. אולי זאת גם הסיבה שמכל הארץ דווקא משפחה סרוגה מקדומים זכתה במקום הראשון בחידון הציונות. אגב, כשנפתלי בנט עלה לשאת כמה מילים על חשיבות זכרון הנופלים, לעיני הנוער שאוהב אותו כל כך, ריחפה באוויר תחושה שאנחנו בכנס צעירים תומכי "הבית היהודי". עד כדי כך. המקרה השני שקרה לי וטלטל אותי קשות, היה בעיצומו של יום הזיכרון, כשראיתי ראיון טלוויזיוני עם אמא לא דתיה ,מצפון הארץ, ששכלה השנה את בנה החייל. בראיון היא ספרה קצת עליו ועל השקט שהשאיר אחריו, אך השוס הגיע בסיום הראיון, שהיה בערוץ 2 אגב, נשאלה האמא את השאלה שתמיד סקרנה אותי: "מה המסר שלך בעקבות מה שקרה לך"? ואז היא ענתה לה: "המסר שלי הוא שאין שום מקום בטוח בארץ שלנו! " , היא יכלה לענות לה שזאת המלחמה על הארץ שלנו, היא יכלה לענות לה גם שהיא נגד שחרור מחבלים למשל, היא אפילו יכלה למסור מסר בשם המשפחות השכולות שהן רוצות חיזוק כל השנה ולא רק ביום הזיכרון, בעצם היא יכלה לומר עשרות של מסרים במגוון כיווני חשיבה שונים, ובמקום זאת היא בחרה לומר לאומה כולה- "שאין שום מקום בטוח בארץ שלנו". ופה נפל לי האסימון. נפל חזק מאוד. בהחלט קשה לשפוט אותה ואף אחד לא רוצה לעבור את מה שהיא עברה, אבל זה כל כך תפס אותי, כיוון שרק שעתיים לפני כן שמעתי ראיון מצמרר עם מרים פרץ, שלמרות ששכלה שני בנים ולא אחד, היא כל כך חזקה וכל כך חדורה באמונה וכוחות עצומים ללא צל של מרמור, ולמרות שתטענו לעומתי ובצדק, שמה לעשות לא כולם גיבורים וערכיים כמוה, זה עדיין לא ישנה את התחושה הכללית שלי שבעצם כל הפער האדיר הזה הוא עניין של האם יש לאדם חינוך וערכים או שהם נשכחו עם הזמן? האם הוא גדל עם כיוון ודרך או שזה סתם מונחים שקשורים ל-GPS בכלל?! המקרה השלישי קרה לי כשהשתתפתי בהפנינג העצמאות המסורתי של מתנ"ס בנימין ביער "נווה צוף". זכיתי לראות את מיטב החברה הסרוגה שלנו לבושה בלבן, עם אנשים יקרים שמפזרים חיוכים ואיחולי "חג שמח" לכל עבר, באים לשמוח בצורה כל כך מכובדת כשהם אדיבים לכולם (גם לסדרנים ולשוטרים) ועוזרים אחד לשני בכל דבר כמו משפחה אחת גדולה. הכל נעשה ברוח טובה תוך שמירה על הסדר והניקיון כשגם בסוף היום, כשהם כבר עייפים הם לא שוכחים להודות לכל מארגני האירוע ולפרגן, והם גם מציעים מיוזמתם לעזור בניקיונות היער רק כי "זאת הארץ שלנו" . פשוט לעמוד ולהצדיע לאנשים האלו. מקרים אלו ועוד רבים אחרים שאני נתקל בהם כמעט בכל יום, גורמים לי להיות שמח ומאושר על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק ממגזר האדיר הזה שיש לו דרך וערכים, ויודע להבחין בין עיקר לטפל. ודווקא בגלל שלפעמים הוא לוקה בהלקאה עצמית מוגזמת מרוב השאיפה המטורפת שלו למצוינות בכל התחומים (צבא פוליטיקה תקשורת ועוד), הוא שוכח שיש בתוכו אנשים כל כך נפלאים ואיכותיים שגדלו וגדלים במוסדות חינוך שמצמיחים כאן את התקווה הישראלית החדשה לתארת מדינת ישראל. אז גם אני מצדיע למגזר הסרוג ובעיקר גאה להיות שייך...
