אפילו תינוקות של בית רבן יודעים על האיסור לספור את עם ישראל באופן ישיר וכי יש למנותם דווקא ע"י דבר אחר כדוגמת מחצית השקל. מי שלא נוהג כך מסתכן בנגף ודֶבֶר, כפי שנאמר בפסוק: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". רש"י מפרש במקום שהאופן בו התבצע מפקד בני ישראל אכן נעשה כך למרות שהדבר אינו ברור מהנאמר בפסוק: "כל זכר לגולגלותם" - על ידי שקלים בקע לגולגולת. אך מפקד נוסף המופיע בפרשה – נראה שלא נערך באופן הזה – המפקד של שבט לוי אשר "לא התפקדו בתוך בני ישראל". רש"י מפרש את הפסוק "ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צווה" - "אמר משה לפני הקב"ה: היאך אני נכנס לתוך אוהליהם לדעת מנין יונקיהם? (מפקד הלווים היה מבן חודש ומעלה, בשונה ממפקד כלל בני ישראל שהיה מבן עשרים שנה ומעלה). אמר לו הקב"ה: "עשה אתה שלך ואני אעשה שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באהל זה". ולכן נאמר על פי ה' ולא בדרך אחרת. ולכן מובן כי אילו נערך המפקד על ידי מחציות שקל, הרי שהיו בני משפחות הלווים-היונקים נותנים מחצית השקל כנגדם, ולא היה משה רבנו נתקל בקושי למנותם. גם האור החיים הקדוש כתב כן והוא מחזק את דבריו בפירושו המבחין בין לשון הציווי "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" - בו נערך מפקד שכל ישראל שנטלו בו חלק על ידי מחציות השקל לכפרה, לבין הציווי "פקוד את בני לוי" (ג טו) - שלא נזקקו לתת את מחצית השקל. אך מכאן עולה השאלה: מדוע במניין הלווים, לא היה איסור, או חשש נגף? לפי תשובתו של האור החיים הקדוש בתחילת פרשת כי תשא נראה הדבר פשוט, משום שמחציות השקל הם לכפרה על חטא העגל בו חטאו עם ישראל והלווים שלא היו שותפים לחטא אכן לא נזקקו לכך. אך עדיין יש לשאול: גם אם מותר היה למנות את הלווים שלא על ידי דבר אחר, מדוע לא נימנו בכל זאת בדרך זו כדי לפתור את מצוקת מנין היונקים? מדוע להיזקק לדרך נס של בת קול "על פי ה'"? אולי ניתן ליישב את השאלות הללו בהנחת שני יסודות: הראשון – דבר שבקדושה יש בו סגולה שלא יחול בו נגף במקומות מסוימים בהם יש נגף בשאר דברים. כך פירש הספורנו את העולה מהכתוב "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל וכו'", שקדושת בכורות ישראל החלה ממכת בכורות המצרים: אומר הקב"ה, אמנם במכת בכורות היו הבכורות ראויים להענש בעוון הדור מפני היותם נכבדים יותר, ובהיותם בלתי ראויים להינצל ממכת מדינה כעניין פן תספה בעוון העיר, ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בעניין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגזה ועבודה. ולמען יהיו מותרים בזה – הצרכתים פדיון כמשפט כל הקדש היוצא לחולין וכו'. ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלווים תחתיהם לפדיון והיו לי הלווים לעבודה. לפי פרושו של הספורנו, קדושת הבכורות אינה תוצאה של הצלתם ממכת בכורות אלא הקדשתם היא אמצעי כדי להביא להצלתם! על ידי שהם קדושים, אינם נופלים בנגף של "פן תספה". היסוד השני – ישנה בחינה של "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". ולפי מה שנתכתב לעיל יש לומר: למרות שקדושת הלווים בפועל לכל דבר ועניין קיימת רק לאחר שנפדו בכורותיהם, מכל מקום – עם בחירתם לקדושה, עוד בטרם פדיון הבכורות, ניטעה בהם הסגולה הנובעת מהקדושה אשר הופכת אותם לחסינים בפני הנגף. ומעתה נאמר כך: מפקד הלווים, אף שלא נעשה ע"י דבר אחר, לא היה בו איסור או חשש נגף, משום שמי שניטעה בו קדושה הופכו לחסין מעין הרע המביאה לנגף. וזאת התשובה לשאלתנו השניה – יש עניין שהלווים יימנו בדווקא שלא על ידי דבר אחר. כדי להמחיש שסגולת קדושת הבכורות עברה בשלמותה ללווים. קדושת הלווים והבכורות מיוחדת רק להם, ומגינה על היחידים שבהם מפני סכנות מסוימות. אך עם ישראל נתייחד כולו במתן תורה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. קדושה זו היא מקור נצחיותה של האומה, גם אם אינה מבטיחה הצלה ליחידים. אנו אומרים בליל הסדר "והיא שעמדה וכו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם". על אמרה זו התקשו המפרשים באמרם כי הדברים מתייחסים לפי הפשט, לברית בין הבתרים - בין הקב"ה לאברהם. אולם בברית הזו ניתנה רק הבטחה מצומצמת להצלה מהגלות הראשונה. כיצד, אם כן, היא עומדת לנו "בכל דור ודור"? ואולי יש ליישב כך: האלשייך הקדוש פירש את הכתוב בהמשך סיפור הברית בו נכתב, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – שהכוונה לקבלת התורה. המציאות הזו בה הקב"ה נותן לעם ישראל כלשון המדרש את בתו היחידית – התורה הקדושה, כובלת כביכול את הקב"ה לעם ישראל באופן שאינו יכול להמירם באומה אחרת, ועל ידי כך מבטיחה את נצחיותם. אנו עומדים על סיפם של שני ימים גדולים: יום ירושלים, המציין בין היתר את ביטול מזימתם של אויבנו מסביב להטיל את כולנו לים, וכן חג השבועות בו נציין את יום מתן תורתנו. נזכור שהא (יום ירושלים) בלא הא (מתן תורה) לא קאי. והיא שעמדה.
