במשך כל השבוע, אני רואה את התמונה של מאמן ושחקני מכבי תל אביב כמשחררי הכותל ולבי נחמץ. איני מבינה איך יכולים להחליף את תמונת הצנחנים ששחררו את הכותל המערבי? איך אפשר להחליף את אלו שסימלו בהתרגשותם גם את חבריהם הלוחמים שלא הצליחו להגיע אל הכותל, כמו אחי הצנחן אבנר הי"ד ועוד 181 צנחנים שלא זכו לתלות את הדגל. זה לא אותו כדור ובכלל לא מדובר במשחק. הכדור שנורה מהחומה על אחי הצנחן הי"ד מנשקו של הצלף הירדני, פילח את רקתו. הוא לא זיכה אותו בגביע ולא בשיחת טלפון נרגשת מנשיא המדינה ומראש הממשלה. בימים האלה – פוסט גמר היורוליג וטרום יום שחרור ירושלים, יש לי הרגשה שקצת איבדנו פרופורציות. זו לא רק התמונה ובדיחת הרשת הטפלה שהיא מנסה לספר בימים האלה – פוסט גמר היורוליג וטרום יום שחרור ירושלים, יש לי הרגשה שקצת איבדנו פרופורציות. זו לא רק התמונה ובדיחת הרשת הטפלה שהיא מנסה לספר. אלא תחושה שאנחנו מסוגלים להתכנס רק סביב אירועים ספורטיביים ואזוטריים, אבל איננו יכולים להתאחד בשמחה דוגמת זו ששטפה את העם לאחר הניצחון הניסי במלחמת ששת הימים. המילים האחרונות שאחי כתב בגלויה עם החותמת הצבאית להוריי לפני יציאתו לקרב על שחרור ירושלים היו: "אבא ואמא, אני הולך להילחם במקום שאתם מאוד מאוד תשמחו כשאגיע אליו". הוא חשב שיצליח להגיע למקום הנכסף ולראות את אביו ואמו שמחים בבנם שהיה בין משחררי המקום המקודש ביותר לעם ישראל. אך הוא לא ידע שעוד לפני הכניסה המכריעה לשער האריות הוא יפול בקרב. לפני צאתו למלחמה למד אבנר עם אבי הרב גץ זצ"ל הלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצווה ואיזו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק... אין עושים מלחמה אם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום". מתוך הלימוד הזה לבש אבנר לראשונה את מדי המילואים ויצא כשלוחו של מלך למלחמת מצוה. כששמע אבא כמה ימים לאחר המלחמה את הבשורה על נפילת בנו, אמר: "אוי לי שכך קרה לי ואשרי שזכיתי" - אוי לי שבני נהרג, ואשרי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים. מילים נוקבות ומדויקות החופנות בחובן כאב וצער פרטי עמוק לצד השמחה של כלל ישראל. לימים התמנה אבי לרב הכותל וכיהן בתפקיד במשך 28 שנים, כך ששימש כרב במקום שאבנר לא זכה להגיע אליו. בעוד ימים ספורים, נחגוג 47 שנים לשחרור ירושלים. ראוי לנו לזכור את השמחה על ההישג הלאומי ולצידה את המחיר והאבל הפרטי. אך לא פחות מכך חשוב שנזכור את הימים שבהם ידענו לשמוח יחד על הישגים לאומיים חשובים ולכאוב באמת את הקרבתם של הנלחמים למען הישגים אלו. הכותבת היא אחות של אבנר גץ הי"ד שנפל בקרב על שחרור העיר העתיקה ובתו של רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל
