יש אלוקים "אתה בוודאי רואה את התמונות של שמעון מזרחי לוחש לספר התהילים בכף ידו כשהמשחק צמוד. הם מאמינים מאוד באמונות הטפלות הללו" (הכתב טל שורר מדווח מהחגיגות במילאנו, 'היום שהיה' בערוץ 10). מי שמאמין לא משחד רגע, עוד מעט נגיע לכדורסל. אבל הפיינל-פור האירופי לא היה התיווך המוזר ביותר של האמונה היהודית בימים האחרונים. את התואר קטפה בקלות שולה זקן, היא ולא מלאך, שחגגה את 11 חודשי המאסר שלה בעלייה לקבר רשב"י ובהרעפת תודות עליו ועל בורא עולם. "בזכות האמונה ניצלתי", אמרה על העונש הקל, כאילו ניצלה מתאונת דרכים ולא מעונש הולם על מעשי שחיתות. "רבי שמעון בר יוחאי הראה לי את הדרך", הוסיפה ואמרה, כאילו לא ההסתבכות המשפטית והבגידה של פטרונה אהוד אולמרט הן שהראו לה את הדרך. בניגוד לכל מיני כותרות, שולה זקן לא מתחזקת. האמונה והמסורת היהודית היו חלק ממנה לאורך כל שנות פשעיה מבלי שהיא תחוש בסתירה, מבלי שתהיה לאמונתה השפעה על התנהלותה העבריינית המתמשכת. המניע היחיד לפרץ ההודאות והווידויים שלה בבית המשפט הוא הצלת עורה ותו לא. גם הזחיחות שלה מול המצלמות, מהתקופה שלפני המעצר ועד אחרי גזר הדין, אינה מצביעה על שינוי תודעתי אמיתי. שינוי כזה דורש הבנה מעמיקה ולא רק נישוק מזוזות וקבלת ברכה, והוא אמור להתרחש בחדרי הלב ולא על מסך הטלוויזיה. יש לאחל לזקן שתמצא תשובה אמיתית, טהורה, ועד אז היא מתבקשת לזוז מהציבוריות הישראלית. בתודה. פיינל פור 1. כידוע למי שיודע, את מכבי תל אביב אני אוהד מגיל אפס, לא רק בכדורסל אלא בכל ענף ספורט שהוא, כולל מרוץ מרכבות והיאבקות בשמן זית. לא מאוד מפריע לי לאהוד קבוצה של שחקנים זרים. מצטער, כבוד הרב הראשי לישראל, אבל לי דווקא כן משנה אילו כושים מנצחים. במהלך השנים חלפו במכבי כדורסלנים זרים שיכולתי להתחבר אליהם, ולא מעט ישראלים צברים בלתי ניתנים לאהדה, ולהפך. מה שכן, בשנים האחרונות הולך ופוחת מספר השחקנים – ישראלים וזרים – שאישיותם מעוררת הערכה, שהם ידידותיים לסביבה ולא רק לריח האירו. אולי זאת הסיבה שבקושי טרחתי לצפות במשחקי הקבוצה בשנה-שנתיים האחרונות. אה, טוב, וגם כי היא פשוט שיחקה נורא. ככה זה, נגמרו הימים שבהם הייתי צופה במשחק רק משום שאני אוהד את הקבוצה. בגילי המתקדם והמתפנק, האסתטיקה של חוויית הצפייה חשובה לי לא פחות. מה כבר אני מבקש? רמה של אנתוני פארקר ומעלה, זה הכול. בתקופה האחרונה, כמעט בכל פעם שצפיתי במשחק, יצאתי ממנו בתחושה שיכולתי ליהנות יותר מסרט שואה טוב. מה עוד שבסרט שואה אף שדרן ותיק לא היה מתבלבל, למשל, בין אוסקר שינדלר לדווין סמית'. אבל זה כבר נושא לדיון אחר. 2. לא שאלתי, לא ביררתי, לא התעניינתי ולא הצצתי אצל שכניי המסמסים בשבת. באמת שלא. אבל מיד אחרי תפילת מוסף של שבת, עשר וחצי בבוקר שעון ישראל, מישהו טרח לעדכן אותי שמכבי ניצחה את צסק"א ועלתה לגמר היורוליג. למי שלא היה בפרקים הקודמים, או שכבר הספיק לשכוח את חצי הגמר: משחק הכדורסל בין מכבי תל אביב לקבוצה הרוסית נערך במילאנו ביום ו' שעבר, עם כניסת השבת בארץ הקודש אך לפני כניסתה בעיר הצפון-איטלקית. לאור ההתפתחויות במשחק ניתן לקבוע שבמכבי אולי מקיימים בקפדנות את הדיבר "זכור את יום השבת", אבל קצת מחפפים בעניין של "לא תגנוב". 3. "בדמעות ובגאווה", הכריזה הכותרת הראשית של 'ישראל היום' בעקבות הניצחון הגדול על צסק"א. לא, סליחה, זאת הייתה הכותרת הראשית בגיליון חג העצמאות אשתקד. אז אולי "בכאב ובגאווה"? לא, זאת הכותרת מגיליון העצמאות לפני שלוש שנים. רגע, תנו לחשוב. "כבוד וגאווה"? זה על הזכייה של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל. אז "גאווה ונקמה"! לא, זה בכלל היה ב'ידיעות אחרונות' בעקבות פרשת בר-נוער. אז מה הייתה הכותרת הראשית של 'ישראל היום' על מכבי? אה כן, "בגאווה ובתקווה". מרענן, אין מה לדבר. 4. לסיום, בתקופה האחרונה מסתובבים במערכת הפוליטית כל מיני דיבורים על סידור עבודה לח"כ עפר שלח. פה מונעים ממנו ראשות ועדה, שם מציעים לו תפקיד סגן שר – נו, אתם יודעים, הפוליטיקה החדשה. אבל אם שלח באמת רוצה להועיל ולהשפיע, יש לי תפקיד חשוב ביותר בשבילו: פרשן כדורסל. לא יודע, יש לי תחושה שהאיש מוכשר לזה. זהו מינוי שיהיה טוב לכולם: לצופים, לשידורי הספורט, למצביעי מפלגתו של שלח וגם ליריביה. חבל, פשוט חבל ששלח מתבזבז בשטויות כמו צבא וביטחון ולא ממלא תפקיד שבו עדיין לא נמצא לו מחליף ראוי.
