חסד עשה עמנו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כשקבע את תאריך הבחירות לנשיאות לעוד פחות משלושה שבועות, ובכך הציב דד-ליין לסיומו של קמפיין בחירות שלא מוסיף כבוד למדינה, למערכת הפוליטית, לכמה מהאישים ששמותיהם מוזכרים בבורסת המועמדים ולמוסד הנשיאות. עכשיו אפשר לפחות להתנחם בכך שעוד מעט הסאגה המביכה הזאת תיגמר. על פי התמונה המצטיירת עד כה, המועמד המוביל ובעל הסיכויים הטובים ביותר להיבחר מטעם המחנה הלאומי הוא חבר הכנסת רובי ריבלין. ריבלין אינו גדול הדור בתורה או בפוליטיקה, אך הוא אדם הגון, בעל זיקה חזקה לערכי לאומיות ומסורת, ג'נטלמן בנימוסיו ובהליכותיו, מכבד את הבריות, איש ציבור ותיק שלא דבק בו רבב. כנשיא הוא אולי לא צפוי להיות אישיות נערצת, אבל הוא בהחלט יכול להיות דמות אהודה ומאחדת. אלא שראש הממשלה, מטעמים השמורים עמו, עוין את ריבלין ופועל נמרצות כדי למנוע את בחירתו. לאחר שכשלו מאמציו של נתניהו להשיג זאת באמצעות שינויי חקיקה חפוזים, הוא מבקש כעת למצוא מועמד שיתחרה בריבלין וימנע את בחירתו. בעת כתיבת טור זה השם המדובר למטרה זו הוא דוד לוי, איש ציבור בדימוס שכיהן בשורה של תפקידים בכירים במערכת הפוליטית. למרות שגם דוד לוי יכול להיות מועמד ראוי, יש שתי בעיות במועמדות שלו. האחת היא שמאז שעזב את הפוליטיקה לפני כשמונה שנים הוא פרש לחיים פרטיים ולא שמר על קשר עם הציבור. הוא לא השתמש במוניטין שצבר כדי לתרום למאבקים בנושאים חברתיים שאיתם היה מזוהה לאורך כל הקריירה הציבורית שלו. הוא כמעט לא מתראיין וגם לא כותב מאמרים בעיתונים, כפי שעושה למשל משה ארנס. לציבור אין אפשרות להתרשם עד כמה הוא כשיר לתפקיד, ובחירתו לנשיאות כעת נראית כמו צעד מאולץ ולא טבעי של הוצאה מהבוידם. הבעיה השנייה היא שמועמדותו של לוי לא באה לעולם אלא כדי לשרת את הווטו שהטיל נתניהו על בחירתו של ריבלין. לנתניהו יש סיבה עיקרית אחת לתמוך בדוד לוי: הוא לא רובי ריבלין. מסתבר שפסילה בלתי מנומקת של מועמדים ראויים שזוכים לאמון הציבור ולתמיכתו כבר הפכה אצל נתניהו לשיטה, ולכך צריך להתנגד בתוקף. כבר ראינו את הסרט הזה בימי מערכת הבחירות והרכבת הממשלה, כאשר נתניהו פסל מסיבות של אנטיפתיה אישית את נפתלי בנט ואיילת שקד, ועשה הכול כדי להשאיר את מפלגתם מחוץ לקואליציה. השיטה הזאת של פסילה אישית צריכה לעבור מן העולם, בעיקר כשהיא נעשית בלי לשתף את הציבור ולשכנע אותו בנימוקים שמאחוריה. אם נתניהו לא למד את הלקח הזה מפרשת בנט, כדאי שהוא ילמד אותו עכשיו. אילו השכיל נתניהו להתעלות מעל לחשבונאות קטנונית ופסילה אישית, הוא היה חוסך לעצמו הרבה כאב ראש פוליטי. נפתלי בנט ואיילת שקד היו משתלבים בטבעיות בליכוד, במקום להצטרף לבית היהודי, להוביל אותו להישג בבחירות האחרונות על חשבון הליכוד ולתכנן בשלב הבא את הפיכתו למפלגה על-מגזרית שתתחרה מול הליכוד על הנהגת המדינה. אילו השכיל נתניהו להתעלות מעל לחשבונות קטנוניים ופסילה אישית, הוא היה יכול לתמוך מלכתחילה במועמדותו של ריבלין ולזקוף לזכות עצמו את בחירתו. לחילופין, הוא היה יכול להתייחס ברצינות ובעוד מועד לנושא הנשיאות, להקים צוות איתור ולמצוא מועמד בעל שיעור קומה שהציבור הרחב והח"כים הבוחרים את הנשיא ישתכנעו שהוא ראוי יותר מריבלין. לאחר שראש הממשלה לא פעל בדרך הישרה, אין סיבה שחברי הכנסת ייכנעו לשיטת הפסילה האישית העקומה והבלתי מנומקת שלו. כאיש כבוד והדר, ריבלין ירצה להתנהג בהגינות ולא להתנקם אישית בנתניהו בעת שיצטרך להחליט כנשיא המדינה על מי להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה לאחר הבחירות הבאות. כדי שזה יקרה, כדאי שנתניהו יפסיק להטיח את ראשו בקיר, יישר את ההדורים עם ריבלין ויבטיח שהוא ייבחר לנשיא בתמיכתו ולא על אפו וחמתו. נישואין בסימן שאלה בגיליון האחרון של המגזין 'מוצש' נערך פרויקט של נתינת עצות לזוגות בשנת נישואיהם הראשונה. על הקלילות של הפרויקט, שלא לומר חוסר הרצינות, תעיד העובדה שמבין שבעת הכותבים - רובם ידוענים ואנשי תקשורת - אין אחד שהוא איש מקצוע בתחום הייעוץ הזוגי. חלק מהכותבים אכן פנו מלכתחילה לתחום ההומוריסטי, אבל היו שם גם כמה טקסטים שנכתבו ברצינות, ועם אחד מאלה אני רוצה להתווכח. כתבה אותו אמילי עמרוסי - סופרת ועיתונאית מטלמון, דוברת מועצת יש"ע לשעבר, קולגה מוערכת שהיא גם שותפה לדרך ולדעות בהרבה תחומים וגם בת-פלוגתא בלא מעט נושאים. אמילי מציעה להתייחס לשנה הראשונה לנישואין כאל "פיילוט, בלון ניסוי". אנחנו לא קתולים, השנה הראשונה היא בדיקה של החיים המשותפים. "לא הולך? לא קרה כלום". תתגרשו. הנזק מסתכם בכך שבעתיד לא תוכלי להתחתן עם כהן ("שני אחוזים מאוכלוסיית הגברים" - מניין הנתון הזה?), "חוץ מזה אין סימנים על העור והנפש נותרת נקייה". כדי להיות פנויים לבניית הזוגיות וגם כדי לא ליצור מציאות בלתי הפיכה, עמרוסי ממליצה למנוע היריון בשנת הנישואין הראשונה. האם זה מותר הלכתית? "יש מתירים", כותבת אמילי ומפנה את הקוראים להתייעץ עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, שחקרה את הנושא. המלצה שמזכירה לי תיאור ששמעתי פעם על אופן פעולתו של פרויקט השו"ת הממוחשב: אתה כותב את השאלה, מוסיף את התשובה הרצויה לך, והמחשב מוצא לך את שם הרב שפוסק בהתאם. לא אכנס כאן לדיון הלכתי בעניין מניעת היריון בחודשי הנישואין הראשונים לצורך פניות נפשית, התרגלות למצב החדש ובניית הזוגיות. זוגות שמרגישים צורך בכך, שיעשו שאלת חכם. אבל התפיסה של שנת הנישואין הראשונה כתקופת מבחן וניסיון, כזו שיש להימנע מלהביא בה ילדים לעולם כדי שאם הניסיון יוכתר בחוסר הצלחה אפשר יהיה להתגרש בקלות, נראית לי ממש הרסנית. התייחסות אל הקשר כאל מציאות שעומדת בסימן שאלה היא נבואה שעלולה במקרים רבים להגשים את עצמה. האיסור להתגרש הוא אמנם בעיה של קתולים, אבל גם התפיסה כאילו גירושין בלי ילדים הם לא יותר ממכה קלה בכנף רחוקה מאוד מהיהדות. "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מזיל עליו דמעות", אמרו רבותינו. לקבוע בקלות כזו שגירושין צעירים לא משאירים צלקות בנפש זה לגמרי מנותק מהמציאות. ומה אם אחד מבני הזוג מחליט שזה לא מתאים והשני דווקא מאוד רוצה להמשיך? גם אז לא נשארים סימנים? ואגב, ממתנחלת כמו עמרוסי שדוגלת בסיפוח יו"ש הייתי מצפה שתעודד ילודה ולא מניעת היריון. במציאות הדמוגרפית הקיימת ממערב לירדן, עתיד מפעל ההתיישבות תלוי גם בילודה. יהיה קשה מאוד להחזיק אותו בלי נשים צדקניות, גיבורות וחרוצות שמטפחות משפחות ברוכות ילדים. אז אם יורשה לי, אני מבקש להמליץ ממש להפך. מהיום הראשון תתייחסו אל נישואיכם כאל עובדה מוגמרת. שנת הנישואין הראשונה אינה תקופת ניסיון אלא שנה של השקעה בחיזוק הקשר - כולל כמובן הולדת ילדים, שהם דבק מצוין לחיזוק הזוגיות. האפשרות של פרידה לא צריכה לעמוד בכלל לנגד עיניכם. אם חלילה הזוגיות שלכם תהיה קטסטרופלית - אופציית הגירושין כבר תעלה מעצמה מתוך המציאות הקשה. מתי כן הייתי מאמץ את הרעיון של אמילי? כאשר מדובר במי שנותרים רווקים לאורך שנים בגלל קושי לקבל החלטה על בחירת בן או בת זוג. למי שחוששים מפני החלטה שגויה שתקבע את גורלם לכל החיים, ובינתיים מתקשים לשאת את רווקותם המתמשכת ומחפשים כל מיני צידוקים והיתרים מופרכים לחיי חטא, להם מומלץ להפיג את החששות על ידי התייחסות לנישואין כאל ניסיון. לבוא בברית הנישואין עם המועמד הסביר ביותר גם אם אין תחושת ודאות בבחירה, ולבנות על כך שאם הקשר ייכשל תמיד אפשר להיפרד. להערכתי, בתשעים אחוזים מהמקרים זה יוכח כשיטת שידוכים מצוינת.
