לעתים אין צורך להכיר מקרוב אדם שנפטר כדי להבין את גודל האובדן. במקרה של העיתונאי אורי אליצור, פעילותו הציבורית ועבודתו העיתונאית הן שמעידות עליו ועל אישיותו. הן מעידות על חוכמה, צניעות, חדות ובהירות מחשבה, ועל אומץ ויושר אינטלקטואלי וחשיבה מחוץ לקופסה. בטור הקבוע שלו ב'מקור ראשון' הצליח אליצור ז"ל לטפל בנושאים אקטואליים לעוסים מבלי לשעמם למרות – ואולי בגלל – שנמנע מלשלב בו קלישאות והתחכמויות. כן, אני יודע שאתם מסתכלים עליי, תפסיקו עם זה. כפי שהעידו על עצמם רבים מחבריי, גם אני קראתי את מאמריו של אליצור כדי לדעת מה הן עמדותיי הפוליטיות. האיש ידע לנסח את קול ההיגיון של הימין הסרוג באופן הצלול והמדויק ביותר. פה ושם היו גם פספוסים. למשל, כשהתנגד לבחירתו של שמעון פרס לנשיאות בטענה – האירונית בדיעבד – שהאיש בוודאי לא ישלים קדנציה מלאה ובריאה. אבל זה היה היוצא מן הכלל. לרוב, האיש פגע בול. הטור שכתב בימי המחאה החברתית – על תרומתן של ההתנחלויות לכלכלה ועל הפיאסקו שייגרם עם פינוי המתיישבים לתחומי הקו הירוק – שווה בעיניי לא פחות מפוליצר. הנשיא פרס תנחומים בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לנשיאות, או כפי שהיה ראוי לקרוא להן: סידור העבודה לחברים. אם לא יתרחש הבלתי ייאמן, גם נשיא המדינה הבא יהיה יו"ר כנסת או שר בכיר שנזרק מתפקידו בגלל תהפוכות הפוליטיקה. לפיכך, לא מדובר בתפקיד הרם ביותר במדינת ישראל אלא בפרס תנחומים. אם אכן ייבחר אחד הפוליטיקאים, על הציבור לשנות את כל החשיבה על מוסד הנשיאות. במקום לנסות לבטל אותו, או לדרוש את שלילת סמכויותיו הספורות של הנשיא, עלינו להילחם בסידור העבודה הפוליטי באמצעות השפה. לא עוד "כבוד נשיא המדינה" – מעתה ייקרא הנבחר בכל אזכור שהוא: "כבוד הפוליטיקאי הכושל שנבעט למעלה". תודו שיש לזה צליל של מכובדות. האמת, אפשר היה לקצר ולהשתמש ב"כבוד הלוזר", אלא שהכינוי הזה כבר תפוס על ידי נשיא ספציפי. נס קרה לנו בעוד אנשי תקשורת חוגגים בכותרות ענק את זכייתה של מכבי תל אביב ביורוליג, לפחות שתי מבקרות תקשורת החליטו לקלקל מעט את החגיגה ולצאת למאבק באויב משותף: השימוש התקשורתי במילה נס. "למה אתם מצפים לנס?" תהתה הבלוגרית דבורית שרגל ערב משחק הגמר, "האם כשמדובר במשחק כדורסל... יש לצפות לנס ולא למשחק מצוין, עילאי, מה שתרצו? מה קשור נס לפה?" ואילו ציפה קמפינסקי מ'העין השביעית' כתבה ברוח דומה אחרי הזכייה בגביע: "הבחירה ב'נס' צריכה להעליב את המאמן דיוויד בלאט, מפני שהיא מנטרלת את חלקו המקצועי בהישג הספורטיבי. הבחירה ב'נס' מעידה על קוטן האמונה של העיתונאים והשדרים ביכולתה המקצועית של הקבוצה". אין זה מקרה ששתי המבקרות הן – שימו לב לחדות האבחנה – נשים חילוניות. אין זה מקרה גם ששתיהן מתלוננות על המילה נס מבלי להתייחס כלל למהפך הדרמתי והבלתי נתפס נגד צסק"א, ולפערי התקציב והכישרון העצומים בין מכבי ליריבותיה. נס אכן קרה לנו. מבין השתיים מגדילה לעשות קמפינסקי, אשר קושרת מושגים לאו דווקא דתיים כמו אמונה ונס ספורטיבי לקמעות ולאדמו"רים של מאמן העבר פיני גרשון. אם במקום נס הייתה מופיעה המילה מזל, או אפילו "אלילת המזל" – ספק אם המבקרת הייתה באה בטענה כלשהי. הקונוטציה היהודית-דתית היא שמביאה לה את הגרדת, למרות שהיא לא באמת קיימת אלא אצלה בראש. בקטנות א. אין דבר שמסמל יותר את חסרונו של אורי אליצור מאשר סיקור פטירתו בתקשורת המודפסת. גם הפעם לא היו הפתעות: אפשר היה לנחש מי יקדיש לאיש חלק נרחב מהעמודים הראשונים ומי ידחק אותו לתחתית עמוד 9, מי יכנה אותו "עיתונאי" ומי ימהר להוסיף גם "ואיש הימין". יפה לראות שהעולם ממשיך לנוע על צירו, על אהבותיו ושנאותיו והשבטיות הבלתי נגמרת שלו. אליצור היה כבר כותב על זה טור נאה, ומן הסתם צפוי הרבה פחות. ב. בעיקרון, אני לא מת על ספרים שנוגעים באקטואליה, או כאלה שעוסקים בהידרדרות האדם אל האפל והמוטרף. ולמרות זאת לא הצלחתי להניח מהיד את 'קצה', הרומן השני והמוצלח של גלית דהן-קרליבך, אקסית המגזר ובעלת מדור טיולים ב'מקור ראשון'. על ספרים כאלה יוצרים מבקרי ספרות צירופים כמו "שפה קולחת" או "יד בוטחת", ואולי להפך. השליטה של דהן-קרליבך באמנות הסיפור והתיאור ובמכמני השפה העברית פשוט מעוררת התפעלות, גם אם פה ושם השימוש בסמלים מוגזם וישיר מדי. ג. עוד המלצה חמה, ואפילו כפולה, מגיעה מכיוון המסך הקטן. שני סרטים עדינים ומעולים עוסקים בנושא הלא פשוט של חולי וזקנה. 'אהבה' מ‑2012 זיכה את צרפת באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל 'הרחק ממנה' הקנדי מ‑2006 לא נופל ממנו. לטעמי הוא אפילו עולה עליו, אבל אני במיעוט. בשני הסרטים מתמודד גבר קשיש עם הידרדרותה הפיזית והנפשית של אשתו, ובשני המקרים הגוף מפסיד אך לא האהבה. צמד סרטים מורכבים, עשויים ברגישות ונוגעים ללב.
