ישראל הרשמית הופתעה. ממה בדיוק? בעשרים השנים האחרונות מתרועעת ישראל הרשמית – ממשלות שמאל ו"ימין" גם יחד – עם מחבלים: רוקדת אתם, מתפללת אתם, נותנת ונותנת להם – מחוות, רוצחים, ראיונות, חשמל חינם ועוד כהנה וכהנה– ואף זוממת להעניק להם מדינה בלב ארץ ישראל. מדוע אם כן ישראל מופתעת מכך שהעולם הצ'מברליני הולך בדרכה ומעניק את הכרתו – דווקא ביום השנה השבעים לנחיתה בנורמנדי – למכחיש השואה מרמאללה ולממשיכי דרכם של הצוררים מאז? ישראל נסוגה מזמן מלחימתה הנחושה במחבלים – ע"ע אנטבה. מאז שהכשירה את הרוצח ערפאת ומרעיו היא סוללת את דרכם של מחבלים לבית הלבן, לפרס הנובל ל"שלום" ועוד ועוד. הנחות היסוד שעליהן הוקם מגדל הקלפים האוסלואידי קורסות פעם אחר פעם. השקר גלוי לעין כל, ובכל זאת, אפילו מי שעיניו בראשו נאחז בהן כאילו היתה בהן אמת. אחת מהן היא ההבחנה השגויה בין טרוריסטים "טובים" לבין טרוריסטים "רעים", כאילו אלה כאלה אינם שותפים לאותו יעד: חיסולה של מדינת ישראל, ולא רק גירושם של המתיישבים ביהודה ובשומרון. ממשלת המחבלים היא רק ביטוי נוסף למאמצים להשיג את היעד הנכסף של כל סוגי המחבלים, שאין הבדל אמיתי ביניהם. השבוע הקימו האחים בדם, מנהיגם של הטרוריסטים ה"טובים" מרמאללה ומנהיגם של הטרוריסטים ה"רעים" מעזה, ממשלת איחוד לאומי, והרחיבו את שלטונה של רשות הטרור הפלשתינאית באופן שתכלול גם את האחים העזתיים: עבאס/חמאס – אחים בדם. הקו הרשמי בישראל מציג את צעדו של מחמוד עבאס כנטישה של הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום" ובחירה בפיוס עם מי שמטרתו השמדת ישראל. לאמתו של דבר, חמאס אינו מסווה את יעדיו; עבאס – כן, ועל כך הוא זוכה באהדתם של "העולם הנאור", הצמד אובמה-קרי, והשמאל קיצוני בישראל. את אלה שום מציאות לא תבלבל, ולא ירחק היום עד ששוב ידחקו בנו להמשיך בישראבלוף הנ"ל. מנהיגיה של המפלגה האבודה כבר מתיישרים לפי חלילו של החלילן מרמאללה, ובקרוב יצטרף אליהם הצמד פרס-לבני. בניגוד למחמוד עבאס המתחזה לאיש של שלום ועל כך זוכה לביקורי התרפסות מטעם חברי כנסת קיצוניים וללימוד זכות מטעם ראש האופוזיציה בתואר (בוזי הרצוג) וראש האופוזיציה בפועל (זהבה גלאון, אשר בונה את עצמה על חשבון היו"ר התורן המדרדר את המפלגה האבודה), דווקא החמאס הוא זה שמדי פעם נחלץ לעזרתה של ישראל ומציל אותה מעצמה. כך היה בבחירות 1996. שמעון פרס, שהפך לראש ממשלה בעקבות רצח רבין, ניצל את החודשים הספורים בתפקיד כדי להסגיר את ערי יהודה ושומרון לאויב שהובא ארצה עם רבבות מחבלים ובני משפחותיהם, והלך מעדנות לעבר ניצחון בבחירות. רק האוטובוסים שפוצצו על-ידי החמאס באותם ימים פקחו את עיניהם של מספיק בוחרים כדי שפרס יסולק בבושת פנים מלשכת ראש הממשלה. בנימין נתניהו החליף אותו בתפקיד. ללא חילופי שלטון אלה, מעללי אוסלו היו גורמים לאסונות כבדים בהרבה מכפי שחווינו מ-1993 ואילך. כך קרה ב-2014. נתניהו עמד להתקפל בפני הלחץ של קרי-אשטון-לבני ולשלם מחיר כבד, רק כדי שעבאס ומרעיו ימשיכו לשתות קפה עם ציפי לבני במלונות ירושלמיים. ברית האחים בדם עבאס/חמאס קטעה (זמנית?) את מצעד האיוולת והכזבים. בין שאר השקרים ניתן למנות את "המדינה המפורזת" שתוקם למחבלים. הן כבר היום יש למנהיגם של הטרוריסטים ה"טובים" מרמאללה "מנגנוני ביטחון", שאינם אלא צבא של מחבלים במדים, שבכל עת שיוחלט על-ידו יפנו את נשקם כלפי חיילים ואזרחים ישראליים, כפי שנעשה במלחמת אוסלו הזכורה לרע. הן כבר היום יש למנהיגם של הטרוריסטים ה"רעים" מעזה אלפים רבים של רקטות המאיימות על אזורים רבים בארץ ולא רק על אזור "חוטף עזה". והאחים בדם, אלה כלל אינם סומכים איש על אחיו, ועל כן אינם מאחדים את צבאותיהם. אין לישראל כל עניין בהחזקתו של מחמוד עבאס על כידוניה רק כדי שבבוא היום הוא יתקע סכין בגבה. יום זה אינו רחוק. הצעדים נגדו צריכים להיות משמעותיים הרבה יותר. ישראל חייבת להקפיא את הבנייה הערבית ביהודה ובשומרון, ואת עיר הדגל שלה – רוואבי. ישראל צריכה לבנות ולא רק "לאשר ניירות". סיסמאות נבובות וצעדים סמליים ישדרו לעולם הצ'מברליני "הנאור" שישראל ממשיכה לטמון את ראשה בחול, ממשיכה להכשיר את השרצים, ומוכנה להמשיך בתהליך האובדני המוביל לשלום חזירי.
