המושג 'תפילה' הוא אחד המושגים הבסיסיים ביהדות, ובו זמנית גם אחד הפחות מובנים שבהם. מצד אחד, הדבר הטבעי ביותר לאדם הוא לפנות בבקשה כלפי אלוהים. אולם מיד עולה השאלה האם ריבונו של עולם אינו יודע מה מטריד אותנו, ולכן צריך לספר לו על כך? יתרה מזאת, האם בתפילה אנו 'משכנעים' את אלוהים? תפילה מלשון 'לפלל', להוציא בפה. כאשר לאדם יש רצונות מסוימים: רצון לחכמה, למחילה על חטאיו, להירפא ממחלותיו, להצליח במבחן הקרוב וכדומה – הוא מתפלל על כך. לכאורה, הוא אינו עושה דבר מלבד ביטוי של הרצון באופן מילולי, אך זוהי פעולה משמעותית מאין כמוה. לפני התפילה מדובר ברצון מופשט וערטילאי, והביטוי בפה מוציא אותו מהכוח אל הפועל. כשאדם מביע את רצונו, הוא מחזק אותו. אדם שאומר לאשתו 'אני אוהב אותך' הוא אינו נשאר באותה עמדה שבה הוא היה רגע קודם לכן, הוא מחזק את הקשר שלו אל אהובתו. האמירה הופכת את מה שמתחולל בפנים לדבר קיים, ברור, מדויק. הרצון הגולמי שבלב האדם הופך במהלך התפילה למציאות חיה. יתרה מזאת, על ידי התפילה לא רק שאנו מחזקים ומבררים את הרצון אלא אנו גם מעדנים אותו. לדוגמא, כאשר כואב לנו מבחינה גופנית אנו רוצים רפואה. אולם כאשר אנו משתמשים בנוסח התפילה שקבעו לנו חכמים: "רפאנו ה' ונרפא... כי תהילתנו אתה". אנו מתבטאים (גם אם באופן מלאכותי בשלב ראשון) כי אנו רוצים להירפא, לא רק בגלל הכאב האישי, אלא על מנת שתהילתו של ה' תופיע בעולם, דרך רפואתו של פרט נוסף במציאות. בין כה וכה, באמצעות התפילה רצוננו מתחזק ומתעדן. מצבו המוסרי של האדם תלוי במקום שבו רצונותיו ושאיפותיו עומדים. כאשר הרצון שלנו משתנה אנו משתנים מבחינה מוסרית. התפילה אינה באה לשנות את אלוהים אלא את עצמנו. התפילה מחוללת שינוי רצוני-מוסרי אצל האדם, ומתוך כך גם המציאות משתנה יחד איתו. לפני התפילה היה האדם במצב מוסרי מסוים ולכן גם לא יכול היה להכיל את הברכה האלוהית; לאחר התפילה הוא במצב מוסרי אחר ולכן הברכה האלוהית יכולה לחול ו'לתת' לו את מבוקשו. הנגזרת החשובה לעניינינו היא ההבנה שהתפילה איננה חייבת להיענות באופן מיידי. מטרת התפילה אינה רק למלא את בקשותינו אלא בעיקר לרומם את רצוננו. למען האמת, החיסרון או הכאב שאנו חווים הוא רק הזרז לגרום לנו להתפלל; זהו ההכרח שלא להתקבע במצב הקיים ולשאוף למצב שלם יותר. מי שמבין שהתפילה לא באה לשנות את המציאות אלא לרומם את רצונו של המתפלל, גם המדד שלו להצלחת התפילה הוא אחר לגמרי. הוא מסוגל להמשיך להתפלל מתוך אמונה שגם אם בקשתו לא נענתה במציאות הנוכחית - הרי היא פעלה את פעולתה בכך שרוממה אותו ואת העולם שסביבו בעצם כך שהתפלל. כשאדם אומר את לדוגמא את הבקשה "השיבה שופטינו כבראשונה", הוא מתמלא אהבה וגעגוע למשפט הראוי והמתוקן, ובכך השיגה התפילה את מטרתה העיקרית: כעת יש אדם נוסף בעולם המעוניין בתיקון המשפט והסדר החברתי; גם אם בפועל הדברים יתנו את רישומם במציאות הגלויה רק עוד אלפי שנים (לדוגמא, יהודים התפללו במשך דורות על חזרה לארץ ישראל, והתפילה נתנה את פירותיה רק לאחר שהיהודים הללו כבר לא היו בעולם). הדברים נכונים לכל תפילה אולם נכונים שבעתיים למציאות הנוכחית. כדוגמת מקרים קודמים כגירוש מגוש קטיף, חשוב לזכור, כדבריה של האמא הגיבורה רחל פרנקל, ש'הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו'. ויתכן שאנו עומדים כעת לפני אירוע שחוסר הודאות שבו יימשך זמן רב. היכולת להמשיך להאמין ולהתפלל גם שבקשותינו לא מתמלאות כעת; היכולת לעבוד בתוך מציאות ללא הבטחה של תוצאות, להתפלל 'לשמה' – זהו המבחן העומד בפנינו בתקופה שלנו, בה האתגרים הולכים ונעשים מורכבים יותר ויותר. בסוף יהיה טוב, אבל הטוב הזה הוא מורכב הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון. אנחנו נתפלל, וה' יעשה הטוב בעיניו.
