אפתח באמירה ישירה, חדה וחלקה. המטרה העיקרית מאחורי חטיפות חיילים ואזרחים ישראליים אינה לשחרור מחבלים פלשתיניים, אלא בכדי למוטט שלב אחר שלב, פסיכולוגית ומורלית את החברה היהודית, עד להחרבת המדינה בכלל. חטיפות כאמצעי להשבת מחבלים כלואים לבתיהם, היא אחת המטרות ולא החשובה שבהן. אסביר את עצמי, ובכמה סעיפים: .א. החטיפות הן המכאיבות ביותר לציבור היהודי, מפני שבשונה מרצח, החטיפות הן התעללות מתמשכת, ואבלוּת בלתי נגמרת. המשפחות, הקרובים והפרהסיה היהודית בכלל, שרויה תחת ענן ספֵק שחור ודקירות ודאגות בלתי פוסקות. מה שמתאווים לו שכנינו הערבים הוא שתאבַד מאתנו שמחת החיים, שלא יאירו פנינו בימי הולדת, בשבתות וחגי ישראל, שנהיה לפותים רוח נכאים במהלך ערבי זמר וטיול על שפת הים, ובעת היותנו בביתנו בחיק המשפחה. זו הסיבה שפיגועים שאהידיסטים אכזריים מתבצעים רבות בערבי חג. .ב. התקשורת הישראלית לועסת ופולטת הלוך ושוב את האירועים הבלתי גמורים, הסיכויים, התחזיות ושיחות המומחים, עשרות ומאות שעות, ימים, שבועות ואפילו שנים - מה שמזרז ומעצים את הצניחה במצב הרוח הלאומי. אך לא זו בלבד. בפי הכתבים והמומחים שגור ומדוקלם אינספור פעמים המונח "הבעיה הפלשתינית" "העם הפלשתיני". השילוב של הטרטרת הכפולה הזו, מטפטף באוזני הישראלים כתעמולה היפנוטית, שעולה ממנה המסר ש'הצדק הפלשתיני' יש בו [כביכול] ממש, ושהעוצמה והנחישות הפלשתינים הן אתגר שבלתי אפשרי לעמוד למולו. כך משמשים כלי התקשורת בישראל[ביודעין ובלא יודעין] צינור לאינפוזיית המוות הערבית פלשתינית, המוחדרת לוורידי הקהל הישראלי. .ג. גם במקרים בהם נועדה החטיפה לשחרור אסירים, המגמה העמוקה אינה להשבתם הביתה אל החופש. היעד הסופי הוא להשפיל את הישראלים, לשבור את רוחם ולפרק את עמוד השדרה המוסרי שלהם, וזאת בשני 'מסלולים': .1. על ידי מו"מ ארוך ומתמשך עם ישראל, בדבר 'מחיר' החטופים, באופן שמוריד את כבודה העצמי של המדינה הציונית, לשפל עמוק. .2. להציג קבל עם ועולם שחיי יהודי אינה שווים כקליפת השום. שהרי רוצחי יהודים יזכו מידי צה"ל להסעה חינם מתאי הכלא עד לבתיהם, וצחוק ערמומי אכזר השפוך על פניהם יככב במהדורות החדשות. נסכם ונחדד להבהיר מהי אופיה של האסטרטגיה הערבית. מלחמה קונוונציונאלית גדולה ומכאיבה ככל שתהא, הוכחה שוב ושוב כדרך פעולה שאינה ממוטטת את האויב הציוני. לכן בחרו הערבים והאיסלאמיסטים אסטרטגיה להכות ישראל במכה קטנה שלאחריה הפסקה, ושוב מכה קטנה שלאחריה הפסקה וחוזר חלילה. 500 הרוגים יהודים בקרבות או פיגועים במשך שבוע אחד, מכאיבים לישראלים הרבה פחות מאשר 100 הרוגים לאורך שנתיים. הכיצד? מפני שבכל פעם שנרצח יהודי או שניים או שלושה, הכאב החד מפלח את האוירה הציבורית. תמונתו, קורות חייו וסגולות אישיותו של הנרצח היקר, מובלטות וממלאות את השיח הציבורי, כי כולנו משפחה אחת גדולה. הטלטלות הנפשיות המסעירות ההולמות שוב ושוב בחברה הישראלית, הן מכות המצטברות לידי חשבון רב ועצום. התוכנית הערבית והציפיה הפלשתינית היא שאם הם יתמידו להנחית צריבה ועוד צריבה, כויה ועוד כויה, בנשמותיהם של אזרחי ישראל, תתפורר מדינת ישראל מורלית ופסיכולוגית. אין צורך בנצחון צבאי , כך הם סבורים, אלא ביצירת בלבול וחולשה פסיכולוגית ושבר נפשי, ומתוך כך איבוד תחושת הצדק היהודית ציונית. היתושים האיסלמיסטים ערביסטים לא מצפים שהפיל הישראלי יתמוטט מהמהלומה שיהלמו בו, אך הם מצפים ומקווים שהפיל ישתגע אחרי שהוכרח לרוץ ולקפוץ במהירות שמאלה וימינה, למעלה ולמטה, במשך שעות ימים וחדשים - אם יתאזרו היתושים בסבלנות מספקת, הפיל יפול מעצמו ויבקש את נפשו למות. כאן מצטרפות חטיפות החיילים והאזרחים כ'מתנה מיוחדת' לישראלים. זעקות עולות ויורדות של האמהות והאבות, חוסר השקט והחרדה המתמשכים, הם לוחמה 'פסיכו-כימית' ערבית, הנועדה לנסר באוירה הפומבית בארצנו הקטנטונת, ונועדה לנסר את נפש היהודי לחלקים. לכן יש לציין בצער ובזעזוע[והמבין יבין], שבכמה מהמקרים ערבים רוצחים יהודי, מעלימים את גופתו[כרון ארד, גיא חבר ועוד] ושומרים על שתיקה מכוונת, כדי שמשפחת הישראלי הנעדר תתיסר לאורך שנים בספק "אולי הוא נחטף ועלינו לחפשו בלא לאות". התעללויות ממין זה זכורות לשמצה מתולדות הנאצים ימ"ש. הצגת שחרור האסירים הכלואים כמטרה הראשית של החטיפות, היא תעמולה הסוואתית פלשתינית אופיינית, הסוואה לבל תיחשף לעינינו מגמתם הגדולה- לזרוק את היהודים תחת לפני הים. ברור אפוא שהחמרה בתנאי הכליאה של האסירים הכלואים, וכן השבתם לכלא של אסירים משוחררים, כתגובה לחטיפה, היא תגובה שטחית ולא מספיק עניינית. רציחות יהודים, חטיפות יהודים, הנם אפוא לא מטרה לעצמם- אם כי 'גם זה משהו'- אלא אמצעי בכדי לעקור את שלוות הנפש וחדוות הקיום מכל יהודי ויהודי באשר הוא. מאחר שזה שיא שאיפתם ויעדם העליון של הערבים- אסור לנו לבטל אירועים משמחים, טיולים, מופעים מוסיקליים ושאר מסיבות, הנאות וחיוכים. אילו כך ננהג, הרינו נופלים למלכודת האסטרטגיה האיסלמו-ערבית. צאו ילדים לחופש הגדול חזקו ועלצו!!
